כלב קטן

ברחוב חלפתי על פני כלב יותר גדול ממני
הוא חשף שיניים, אני ברחתי מהר
ברחוב חלפתי על פני כלב יותר קטן ממני
אז חשפתי שיניים, אבל הוא לא ברח
הוא רק עמד והסתכל עלי
כאילו שאני איזו עצם
או חתיכת בשר.

מה אתה רוצה ממני, הוא לחש בשקט
אני רוצה שתזוז, אני רוצה שתלך
אני רוצה שלא תהיה יותר,
בשום מקום בעולם.

אז הוא זז, והוא הלך משם
ולא היה יותר כלב קטן
וכשאני רואה צל ברחוב
אני יודע שזה הולך להיות
זמן טוב להסתלק משם.

השקפות עולם

הטריק הראשון שלמדנו
בחוג המדע: להפוך דלי באוויר
כך שהמים לא יישפכו. הסוד שלהם
היה להפוך את הדלי מהר. שלי -
למלא אותו בכמה שפחות מים.

שחיקה

אחרי ימים כאלה האיברים שלי הם
להקת ציפורים מודאגות, שואפים
להתפזר אל מחוץ לאי הנוחות
הבסיסית הזאת. אני מסרב
להכיר בה, מתוך עקרונות
שאיבדו את תוקפם בכל
מקום שאיננו הצריף.

מחולל היישומים

כשכל מה שמהבהב הוא הצהרת No Signal
אחת ממושכת, אפשר בקושי לעצום את העיניים,
שלא לדבר על לישון. באמצע הלילה אני מרגיש איך
מחולל היישומים מכסה אותי בעדינות תקולה,
משכיח רצפים פגומים, מפנה מקום
לזיכרון נוסף.

הוא מבטיח שיאתחלו אותי מחדש,
אולי אפילו מחר. המעגלים יתחברו, הוא לוחש,
אבל אני יודע שהם רק משתמשים ביתיים,
פשוטים, שמפחדים לקלקל באמת. במקרה הטוב
הם יזמינו טכנאי. במקרה הרע, ההגיוני,
גורלי המכני נחרץ.

אוטונומיה

רציתי שהרחוב שאנחנו
עוברים בו עכשיו יהיה
הבית שלנו לכמה רגעים,
שנניח קופסה על מדרכה
מרוצפת, שניכנס אליה
כמו המשחק הגדול שאין
להשיג בחנויות. נחורר
את הקירות לאוויר,
נתפורר ונהפוך לחדשים
יותר מכפי שקיווינו.

מתמטיקה

הורי נהנים עדיין לספר שבילדותי
הוגדרתי כגאון מתמטי. חישבתי
בדיוק מופתי את מסלוליהם של חפצים
כבדים ממני, לעתים עשרות מונים.
הכל חלף כשלמדתי, בעל כורחי, על
הטרגדיה המשמחת של הזמני. מאז איש
לא כינה אותי גאון. אבל אני ממשיך
לטלטל את עגלת הבובות הקטנה,
סופר קדימה-אחורה, וחוזר חלילה.

כעבור חודשיים

מי שיאזין היטב בינינו
יגלה פואמה על
היד המהוססת,
מתעקלת לחיבוק
דק עד כדי שבירוּת.

אם תרשי לי, אגיש
אותה גלויה מהסוף
להתחלה: שתדעי איך
רציתי להיות האותיות
הקטנות בשמך.

באוויר, ברצפה

שריקת הפתיחה נשמעה היטב
גם בדירות השכנים: אף הם
מנסים לצבור בתוכם את
האדים העולים מהקומקום,
נאבקים על הזכות להימנע
ממאמצים נוספים. ריאותינו
יתלהטו, זו כנגד זו.

דמיון מודרך

הפנסים כבר שם אבל
אנחנו מגששים בעיניים
עצומות-למחצה, חולמים על
חלומות אחרים. אבי מציע
את חולות הכפר, שכני איבד
את הר ילדותו. את הגשם
הראשון. את המלך האחרון.
את הזווית המדויקת לשכב.

תשע"א

כל המסמרים שתקעתי בארון
המשותף איבדו ממשקלם עד
שהפכו לעננים ברוח. סלחְת לי
בהתרגשות של דפים
נקיים במחברת, מחביאה
מפניךְ את היכרותי עם
משבצות הספירה לאחור.

פקיד המכס

מדי לילה יושב פקיד המכס
בקצה חלומותיי, וממולל
את שפמו הארוך.

מתוך פיזור דעת
הוא חותם על שורת
ארצות רחוקות -
ממתין, כגולה, לבואן.

מעולם לא ראיתיו
מפליג בַּספינה,
ואת מקומה לא גיליתי.



שנה טובה שתהיה.

החצאית הקצרה

החצאית הקצרה שלך מצליחה להסתיר
רק בקושי את הצלקות שמכסות לך
את הברכיים, מאז שזחלת
לעברי באמצע הלילה לאורך
מגרש שלם. כשהגעת, מצאת מיד
את מה שחיפשת, והנפת את הרגליים
הארוכות שלך, כמו כדורגלן
שמבצע מספרת חד-פעמית.

מִשְׂחֶה לילה

פתח את החלון
לפני שתירדם.
תן לחושך
לאחוז בגופך,
כמו בנהר.

כל השאלות יעלו
אחרי שהפחד
יאבד אחיזה.
אבל הגוף הקל,
והארוחה שתכין מחר.

ייעול משימות שוטפות

אנחנו מחלקים את היום לפיסות מדויקות של עכשיו.
מעניקים שעות לאלבום, לסרט, לארוחה בהיקף בינוני.
מזדיינים לפי לו"ז, כולל תזכורות ברגעים מכריעים.
מתעוררים חמש דקות אחרי צלצול השעון המעורר,
ואז מקטרים בקצב אחיד, עד להכנת הקפה.

מודדים את המרצפות בהתאם לדרישותינו.
מרוויחים זמן בפתיחה איטית של מעטפות.
מנתקים כשצריך, מסננים כשצריך,
זמינים תמיד, עונים אף פעם.
דואגים לוודא מראש, וגאון מי שהמציא
את כל מה שמסביבנו ברגע נתון.

אז ככה וככה וככה, ועוד יום עובר, ותודה לאל
שכבר כמעט חמישי. מקלחת של עשרים דקות,
ומה ללבוש עוד חמש. בקבוק אלכוהול ישחרר
אותנו, סיגריה בנקודת מפנה של
הרס-לכאורה, ואולי גם סמים קלים
לכנפיים מבטון. נרקוד ונסתכל מסביב.
בשבת נקום מאוחר, ונבהה בתקרה
עד שיימאס. הנה העננים באים.
הנה זה מתחיל.

(תודה לתמר לן)

צפיפות

יושב על מיטה רחבה מדי
בחדר צר מאוד, ובוהה
בשתי אחיותיי, מנסות לאחוז
זו לזו בגרון. "זה לא באמת",
הן מאשרות בפניי, אבל
הידיים שלהן יוצקות
משקל, ויתפוצצו בקרוב
מעודף אצבעות. אני מבחין
בטפט שדהה. הוא קורץ
לחלון המסורג.

הקיץ הבא

אני מבטיח להתקשר אליךְ
כשהרגל המכנית תפסיק לבעוט
או כשרמת החומציות תרד
(כמו בפרסומות)

בתחנה המרכזית בירושלים

זאת הפעם הראשונה שאני כאן
מאז המדים. השומר שבירך אותי
לא בא היום, ומישהי מרשה לעצמה
לעקוף בתור למכונת השיקוף.

אני מדמיין דלתות נעולות. זעקות.
את הפחד הגדול שקָהה. עם מתכות
בכיסים, ותעודת השחרור בבית,
אני כבר יכול להיחשב לחשוד.

לא כלום

מול החוף, שתי ילדות רצות לכיוון
הספסל שעליו אני יושב. הן עירומות,
ואני מסיט את המבט כדי שהגברת,
שיושבת לידי, לא תחשוד שאולי.

"אל תרוצו לכביש!", אני שומע
אותה צועקת. הילדות נבהלות
ומתחילות לבכות, אז היא
פונה אליהן בעדינות,
כחוקרת עתירת ניסיון.

"אמא שלכן פה?
היא הלכה לשחות?
נשארתן לבד?"

האם דווקא חוזרת כעבור
פחות מדקה. היא שקטה מאוד,
ואומרת לילדות כמה מילים
בשפה זרה. הן מפסיקות לבכות,
ושלושתן הולכות משם,
אני לא יודע לאן.

הגברת שלידי רוצה לומר
דבר מה, אבל כשהיא
פותחת את הפה -
היא רק משתעלת, שוב ושוב.
אני חוזר לספר שלי.
השמש ממשיכה לשקוע.

ביקור מאוחר בתיכון

קשה למצוא מקום להתחבא מאחורי
ערימת הבטון שנבנתה במקום
אולם הספורט המתפורר. תלוליות אדמה
מסמלות את המקום שבו התמזמזתי
עם החברה הראשונה שלי, במקום
לשבת בכיתה וללמוד צרפתית.
אז עוד לא יכולתי לדעת שבגללה
אני אתחבא במשך חודשים מכל
מה שאני אוהב. "למה אתם עומדים?",
אני שואל את הילדים החדשים,
"תראו איזה דשא השאירו כאן".

נכה וגבוה ברחוב אבא הלל

יושב באוטובוס ומנסה להתרכז
בשירים של קארבר. אלא שהנער הצנום,
בשורת המושבים שלפני, מורה לאחיו הקטן:
"עכשיו אתה תשב", בקול שדומה מאוד
לצעקה. האח מציית, אבל בעיניו של הנער
ניתן כבר לזהות את הפחד מפני הבקעים
שבתוך כל זה.
אחר כך אני יורד בתחנה ומחכה
בסבלנות במעבר החציה,
מרשה לחוקים אלמוניים להוביל אותי עד כדי
הפרדה מכל דבר אחר, סביר.
עושה רושם שיש לי בעיה.

מרחק הליכה

יושב בחדר בבוקסר ומנסה
להירגע. המזגן דולק ואני
חושב על דלקת ריאות, וגם
עליך. נתת לי לחכות שעה
בערב, מחליף ספסלים ומתקשר
מתוך הרגל. בסוף נשרכתי
הביתה, בועט פחית ספרייט
ומזיע את היקום. בעל כורחי
אני נזכר בפנים שלך, בשיער
הקצוץ שמקל עלי למלמל
קללות מסוימות, ומקשה
עלי להימנע מחיוך גם
בלילה כזה.

23

כמעט כל זוגות המכנסיים שלי
נופלים ממני קצת, גם כשהם
כביכול במידה הנכונה. אני
מעמיד פנים שזאת גזרה נמוכה,
ושצריך להתרגל. אם המצב
באמת חמור, אני קורא לאמא
כמו ילד בחוף הים. "עוד לא
ראיתי דבר כמוך", היא מעירה,
רכונה על החוטים, "אתה רק הופך
לרזה יותר בכל שנה. הסוף יהיה
שתיעלם לגמרי". לפני השינה
אני מחליף לבוקסר, סוגר את
החלונות ונזכר בימים שבהם
היה לי מספיק גוף כדי
שאזהרות כאלה יגרמו
לכולו לרעוד.

מהלך הגנתי

מתיז דיאודורנט על 

עצמות רוטנות, הנדסה

של סטריליות ומרחק.

החשיפה לא תוכל

להימשך יותר

מעשרים וארבע שעות.

תפילת קיץ

מי שיציל את העשבים הפצועים
מי שישקה את התפרחת הרעילה
מי שידאג לתולעים המותשות
מי שישמור על הקיץ הכבד
הוא שיגן עלינו ויפלס דרכנו,
אמן, כן יהי רצון.