שחיקה

אחרי ימים כאלה האיברים שלי הם
להקת ציפורים מודאגות, שואפים
להתפזר אל מחוץ לאי הנוחות
הבסיסית הזאת. אני מסרב
להכיר בה, מתוך עקרונות
שאיבדו את תוקפם בכל
מקום שאיננו הצריף.

מחולל היישומים

כשכל מה שמהבהב הוא הצהרת No Signal
אחת ממושכת, אפשר בקושי לעצום את העיניים,
שלא לדבר על לישון. באמצע הלילה אני מרגיש איך
מחולל היישומים מכסה אותי בעדינות תקולה,
משכיח רצפים פגומים, מפנה מקום
לזיכרון נוסף.

הוא מבטיח שיאתחלו אותי מחדש,
אולי אפילו מחר. המעגלים יתחברו, הוא לוחש,
אבל אני יודע שהם רק משתמשים ביתיים,
פשוטים, שמפחדים לקלקל באמת. במקרה הטוב
הם יזמינו טכנאי. במקרה הרע, ההגיוני,
גורלי המכני נחרץ.