אמצע השבוע

ביטויים שנחצבים מתוך סלעים יישארו
בלתי ממומשים. תמיד העדפתי את
המילים שנשטפות כמו ערב אבוד,
נעטפות באיטיות הפתאומית של
ההליכה לתחנת האוטובוס, התמיהה
על הבחירה חסרת הפנים. כשחוט
המחשבה נפרם לעשרות ולמאות,
מרצפות סדורות הן נחמה, והשבוע
שחלף הוא השעה הטובה ביותר.

שיראופטימי

עם הנעליים הכחולות שלי אמעך את כל העיר.
נעליים וצעיף ואוזניים ששומעות את מה שלא
רציתם לומר. ותעודה שמספרת שפעם הייתי
סגור ועכשיו! אני קוצב רחובות לפי הטעם,
ממיין בתים בחפץ לב. סמטת ממתקים
מימיני, לא החלטתי שתדעו איך לצאת.

שבת ראשונה

צועד בין מרצפות חשוקות שיניים לבין
קירות הקליפה הדקה, רהיטים מלאי
זיכרון ותמיהה חשדנית להכעיס.
רק הדהוד מקוטע של פזמון מפר
את דממתו הבזויה של הדייר החדש.

גיאוגרפיה

אני פותח את לולאות השכחה, פושט
בעדינות את חגורת האיים שכל
כך הערצתי. שט למחוזות שהכרתי
בשמות אחרים, מפרצים שאיש
לא יזהה כמוני. ההבהוב שלפני
כיבוי האורות לועג לשלום הקר,
מחזיר אותנו למערבולת שיצרו
החושים הפוקדים עלינו להפליג
מול הסערה, זה בבשרה של זו.

*

אל תשליכני כאן בחצרות החשוכות
כשהימים מתכווצים והכסא מתנדנד
כשהמיטה מתארכת והגוף מתקצר
כשאין איש לשאוג אליו יותר.

מנטה

דוקטור תן לי עוד מנטה חזק לקיבה
מספיק מנטה כדי לחיות נפשות
מספיק מנטה כדי לשנות עולמות
מנטה מרה כמו גורל בלהות
מנטה טובה כמו אלפי סוכריות
מנטה זקנה, מפילת גורלות

מנטה משנה חיים בטריקת שער
שורפת את החזה הנפול
מלקה את שיפולי הבטן
מעמידה את הזין כמו אריה
רק מנטה אבקש בטרם
תנוח עלי השמיכה הכבדה
לפני שאשכח איך לקום.

גשם על כביש 2

בין צלילי חשמל כוזבים מתערפלים בעוד לילה
שבו חיפשתי אותך אחרי אלף נסיעות חסרות
מטרה אלפיים הפלגות ללא קברניט שלושת אלפים
ילדים מנחשים בלי יותר מדי תקווה. בסוף עוצרים
בתחנת הדלק כולך נטענת, גופנו הוא אוקטן
נשפך מלב נטול עופרת. ואין לי אלא להלין על
כל כוכב שהבטיח אף יותר בהבהוב נאיבי,
מבלי לפענח שכבר התחלפה השעה גם היום
לא נשאר, צימאון לנגיף מסתורי לא מוסבר,
עייפות של הנפש יודעת כיצד לכבות בבדידות
רגשות מצטלבים, לעצום זוג עיניים בורקות.

חלודה

הגוונים שנעלמו בין אלפי
ההסתערויות, האורחים ששמטו
את המגבעת בכל ביקור, הילדים
שהתחמקו כל חייהם מלתפוס
את הזמן, שממשיך להחליף ידיים
כמו אותו קוסם שנשכח.

החייל

בקו שמחזיר אותי מהעבודה יושב
חייל כועס. השיער שלו דומה לשלי
(רק קצר יותר), והוא מרכיב דווקא
את משקפי השמש של אבא. המדים
מונחים עליו מתוך הרגל ישנוני.
הוא היה יכול להיות אני, למה לא?

עם התחושה המונוטונית, המסדרית,
גם אני אחוש בפיצוץ שמאחורי חומת
האין סיבה להתלונן. אני רוצה לטלטל
את החייל ההוא בכל כוחי, אבל יחסינו
יסתכמו בתנועות שהגוף מסוגל להן -
אדישות, מתרגלות לכל.

נגמר הדלק

שלושה גברים נושאים
את ארון המת המכני
הזה לאורך הכביש,
בצומת העמוס ביותר
בשנה. הנהגים האחרים
מאטים, חולקים כבוד,
איש לא מתערב.

מה אברך

"אני לא רוצה לשמוע את זה",
רטן אבא והשתיק את השירים העבריים
ששודרו ברדיו לכבוד החג. אחרי זמן מה
הוא הגביר בהיסוס, רק כדי להאזין
לרבקה זוהר צועקת, זה הילד!
אובדן איום, אובדן נורא. כפתור
הווליום כמעט נשבר כשאבא
סובב אותו בחזרה, אבל רבקה
כבר חדרה לאוטו, בין המלמולים
המשפחתיים, סובבת כרוח אבלה.
אולי היא הזכירה לאבא את אחיו
(שדווקא לא נהרג בצבא),
אולי משהו אחר. הפסקת האש
הוכרזה בחריקת בלמים.

תחילת הקיץ

בדרך הלוהטת הפמוטים עוצרים
את המכונית. קנו אותנו, תובעים,
אנחנו עשויים מכסף אמיתי! נבעיר
את כל האש שתוכלו לחלום
עליה. התרחקנו - מעלים עשן,
סומכים על החול, מצחיקים
אפילו את הים.

רשימת שכחה

כאבי ראש
ואחוזי שומן
אי הבנות
ואלף רעש קטן
חייל גם בבית
ופורנו גרוע
עייפות מצטברת
ואת כל השבוע

הכלב

כולם כבר צריכים לצאת לעבודה אבל הכלב
ממשיך לחרבן: אדיש, מתורגל, אפילו כבר
לא נובח. ההורים והבן מנקים ומרססים
וחובטים בחוזקה בחיה. כמה שהם
עייפים! כך נראה גירוש שדים
שהשתבש: הערימה בסלון מעלה
אדי כאב, צורבת את אשליית
הבוקר היפה הזה.

23:30

תנגבי ממני את היום הזה אני מבקש,
כמעט מתחנן. תחליקי את האצבעות
על הצוואר, כן, גם מאחורי האוזניים,
גם מאחורי העיניים אם צריך. עכשיו
נעבור למגבת העמוקה יותר, את מחייכת
וטוענת אותי כשאת מגיעה לכתפיים,
לחזה, לבטן, לכל מה שאפשר.
בסוף נשתוק, לפני זה נבער.

(ללא כותרת)

ישיבה מזרחית על הרצפה. מתאמץ
לאלף אי נוחות מסוימת, אפילו
לשרטט רצף שאפשר
לעקוב אחריו לקצה השני
של החדר. חצי אור דולק,
החצי השני מפריע.