יום שבת, 29 בדצמבר 2012

פוביה


את רוב הדברים אודותיך ניתן לגלות
במבט חטוף, לא בעיניים אלא בזרת
המתארכת לעברי, ממפה בצחקוק
את הנתיב שבו לא אוכל לברוח.

יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

בן דודי יצא לרוץ ולא חזר


כשירדה החשכה זעקנו
בשמו בכל היישוב, ההד
חזר מהעצים כמו הקיר
שבנינו מהפחדים כולם.

השכרה


האדם גר בתוך מגבלותיו: דירה משותפת,
חצר צנועה ומוזנחת. חיות שחורות קטנות
מתנועעות בין השיחים, מדי פעם מביטות
מהחלון באיום משועשע. מתלה הכביסה
חוסם את הפתח, וצלצולי הטלפון נענים
תמיד בסמול-טוק המקובל. אשרי האיש
המגלה רמזים מתחת לבלטות שבורות.

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012


הגשם יירד אלפי שנים. האנשים ייצאו
במחולות, או יבכו, או יביטו מופתעים
מחלון ביתם. התבואה תיאסף, תירקב,
או תשיר. על הגשם שהיה ושיהיה
והאנשים שהיו ושלא יהיו עוד.

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012


השטן פוגש אותך שוב באמצע הרחוב,
הוא מביא לך קצת אוכל מקופסה.
הוא אומר שגדלת יפה, אפילו
שהוא ראה אותך רק לפני שנה.
ובתחתית הקופסה מתחבא משהו נוצץ
הוא דומה לחלום ישן שהיה לך פעם
זה דומה אבל לא בדיוק, אתה אומר לשטן
אין בדיוק בעולם, הוא עונה בחיוך.
אתה בולע את זה ומרגיש שהכל ייתכן שוב
ויודע שזה לא ייתכן, לא לא באמת,
מה עשית לי אתה שואל את השטן
מה עשית לעצמך הוא עונה ומצטער.

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

דפים


הרופא מקבל לבדיקה את הדף החדש.
הוא בוחן את צדדיו, לא מוצא אף סימן
שעלול להעיד. אחר כך הוא מתפנה
לחזה החלק, מעביר ליטוף מקצועי,
מסופק בנימוס. בריא בדרך כלל?
אשפוזים? מחלות קודמות? אולי הכל
באמת משתנה עכשיו, והכתם ברנטגן
הוא רק טעות מעבדה, לכלוך מימים
רחוקים שנזרקו לסל המחזור.

יום שבת, 1 בדצמבר 2012


לפעמים הייתי מעדיף לאהוב אותך פעם
ביום או ביומיים, לפי מרשם רופא. לקבל
אותך במנות מדודות, שייגמרו לאט. אבל
אני חווה אותך כחומר שמחזק תכונותיו
בהתאם לכמות, תופעה שאין דומה לה
בטבע שמחוץ לחדרנו. ועל כן אני
נכון לספוג אותך בכל רגע מחיי.

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

סדר


והדברים חולפים על פניך
כעלים בעוד אתה שקוע
בארגון חייך, כך שיפסיקו
לאיים כאותו כלב מדובלל
ומלא שיניים שקורע בך
פיסות בכל רחוב בעולם.

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

להבים


אל תרוץ עם ידי המספריים
הם פקדו, אתה עלול לפגוע
בשאר הילדים. אבל רציתי
להוציא למישהו עין, רציתי
מזכרת גזורה בדמותי, רציתי
שיזכרו עד כמה היה כאן ילד
ולו ידי מספריים ופה ונשיקות.

יום שני, 26 בנובמבר 2012


ואני דווקא סבור שהרץ
למרחקים קצרים בודד
באמת. בלי חבר מתפעל
בקו הסיום, בלי תרועות
על עצם בואו, מאיץ
הרחק מהעולמות שלמד
לאהוב במשך השנים.

יום שישי, 23 בנובמבר 2012


שקע חתולי הוא כל שנותר
מהתמקמותך הזמנית בחיי.
כשאפשוט את הסדין מעל המיטה
גם זה ייעלם, ואת היללה
לא אשמע בדמיוני.

יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

גלות המלך

קח את זה ושרוף, אמרתי,
זאת האנרגיה שלא תועיל
לאיש לעולם, שרוף את זה
עד שהכוח יתמוסס ויפסיק
לאיים על הטירה. איש לא
יישאר כדי לחזות בפחדיך
מטילים להבות במרתפים
נשכחים, איש לא ימנע
את רכיבתך אל עבר
השקיעה הממולכדת.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

גבריאל


אריה ענק התיישב לי
במערכת הסטריאו. לך
תשלוף אותו עכשיו ממגש
הדיסקים, שיניו חותכות
את סיבובם המרגיע. איזה
פחד להאזין לאריה שכזה,
ממיר את צלילי הגיטרה
לאימת הלב. שבלול
האוזניים הכנוע מתחנן
שיפסיק, אך הוא אריה,
וזה רק השיר הראשון.

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

דרמה קווין


אני אוהב אותך כי את משלמת
ביד רחבה את שכר הטעויות
החמורות ביותר. אני מרשה
לעצמי לנדנד את רכבות
השדים, יודע שהן יבלמו
תמיד בידיים שלך.

יום רביעי, 12 בספטמבר 2012



כפי שנפוליאון אמר, החורים
אינם מתהווים לבד. כלוחם
עליך לכוון למטרות ברורות
כדי לברוא ריק חדש בתוך
הריק הקיים. הרתע יציין
את ההתנגדות לקיומך.

יום שני, 10 בספטמבר 2012

פינוי

הבטיחו לו שהבניין יעמוד 
ללא הפרעה בצומת הרחובות
שנקבע מראש. אבל איך
הנאומים עוזרים לו עכשיו,
כשהים משתק את המדרכה
שמתחת לרגליים. הדמעות
מתערבבות במים אדישים,
הצהלות מסביב נשמעות
כצווחתם של מטוסי קרב,
תנועת הרחובות מהדהדת
אשליות שאיבדו את כוחן.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

סביב השולחן


זה מתחיל מהעין הרוטטת. הקול
מתגבר מעט, ברור לך שאסון
גדול ממתין בדריכות. אבל אז
סוגרים הכל בתיבה ושולחים
לשיחות של אחד-על-אחד.

יום שבת, 8 בספטמבר 2012

תנומה


הקירות עייפים היום. החור בשולחן
גדל מדי שעה, המים אינם משקים
את כוסות הזכוכית. קום ממושבך
זועק הראש, אך אין ולו גיד אחד
שמוכן להקשיב. החלון לא שוכח
את האשליות שנצרבו בזגוגית.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

12:30


המיטה איתך תמיד חולמת
על שעתיים נוספות, שבהן
בעלי מקצוע ואוטובוסים
נדחקים מעבר לחלון.

יום שישי, 24 באוגוסט 2012



הייתי יכול לחשוב עליך
את המחשבות המחמיאות
ביותר שמישהו אי פעם חשב,
אילו רק לא היית לידי עכשיו.

יום שבת, 14 ביולי 2012

?



היא לא אמרה לו את שמה. כשהם נפגשו במסיבת יום הולדת במועדון קטן, היא פשוט חיבקה אותו ושאלה לשלומו. נבוך מהסיטואציה, אך מתורגל בה, הוא השיב בחיוך והמשיך לחבריו. אחרי הכל, אין זה נדיר לפגוש באירועים כאלה אנשים שאתה מזהה רק על פי פניהם. הוא ניסה להפוך בזכרונו ולגלות מהיכן הם מכירים, אולי מהתיכון או אפילו מחטיבת הביניים, אך לשווא. בטח ייזכר כשיגיע הביתה, חשב, בשביל זה המציאו את האינטרנט.

אבל הוא לא הלך הביתה לבד. הם מצאו את עצמם נשארים במסיבה עד מאוחר, אחרי שרוב האורחים כבר התפזרו. שניהם היו הלומי אלכוהול, וחששו להעביר את הלילה בבדידותם. הוא היסס, אבל היא כבר אחזה בזרועו. במיטה היא צעקה את שמו, חובטת ונחבטת בפראות, והוא עדיין לא זכר את שלה. זה לא הפריע לו במיוחד: כולם הכירו אותו כאדם שקט, בימיו כך גם בלילותיו.

למחרת העיר אותו השעון המעורר בשעה מוקדמת. היא המשיכה לנמנם, והוא הירהר דקות ארוכות במילות ההשכמה שיבחר. "קומי, מתוקה", אמר לבסוף, מופתע מהצלילים המשונים שהפיקו שפתיו, בטוח שהיא תדחה אותו כעת. אבל היא התעוררה בשלווה, והחיוך על שפתיה אכן הלם להפליא את מילת התואר שבחר. הם התלבשו והחליפו טלפונים, בעודו מחביא היטב את המסך בידו השמאלית, שחלילה לא תגלה שהיא נשמרה תחת השם "?".

"?" התקשרה אליו עוד באותו ערב, מתעלמת מכל כללי ההמתנה המקובלים. הם קבעו להיפגש בפאב שלא הכיר, אך היה אהוב על חבריה. הם היו חביבים אליו, אך המילים שאמרו חמקו דרך אוזניו. בכל פעם שהוא חשד ששמה הוזכר, הוסחה דעתו בידי חבורה קולנית מהשולחן הסמוך, או שיר שהכיר והושמע ברקע. ובכל זאת, התחושה היתה נעימה, כמעט חסרת משקל.

למחרת, אחרי שהתעורר איתה ונסע לעבודתו, הוא שינה את שמה בטלפון ל"אהובתי". קצת מוקדם בשביל זה, חשב, אך עדיף על סימן השאלה המעיק. למרות הצעד הזה, המועקה הפכה במהירות לבלתי נסבלת, מעיבה אפילו על ההתרגשות שחש. בשיחות עם מכריו הוא אמנם קרא לה "החברה שלי", והם לא חקרו לשמה. ובכל זאת, איך אפשר להקדיש את חייך, או אפילו פיסה נכבדת מהם, לאישה שאינך יודע כיצד הוריה קוראים לה?

בלילה חם מאוד, שעוד יעורר בו אין ספור חרטות, הם שכבו על גבם זה לצד זה, והוא שאל לכינוי החיבה האהוב עליה. כך, הניח, יחלץ בקלות את המידע הבסיסי כל כך. שתיקה מוזרה ריחפה באוויר. כשהסתובב לעברה, חושש שדבריו גרמו לה לכעס או לעצב, הצד האחר של המיטה היה ריק מאדם. שום סימן לא ניכר בסדין. קיפוליו היו מושלמים, כאילו נוצרו במכונה, והזיעה היחידה שצרבה את עורו היתה זיעתו שלו.

הוא רצה לצעוק בבהלה, אך השעה היתה מאוחרת, ותחושה משונה כבר החלה להתפשט בו. עוד לפני שיצא מהמיטה, ידע שהיא אינה מתחבאת בשום מקום בבית, או ברחוב הסמוך. כשעלה הבוקר הוא חזר למיטתו, מתהפך ומתפתל, נזהר שלא לפלוש לצד שלה. כשניגש לחייג אליה למחרת ידע שלא יקבל תשובה, אך הופתע מעט כאשר הכינוי "אהובתי" כלל לא הופיע בספר הטלפונים.

הימים היגעים חלפו באיטיות. חבריו הפסיקו לדרוש בשלומה, ורק שוחחו איתו ארוכות בנושאים שלא עוררו בו שום עניין. מדי יום, כשהתעורר, חש שהוא מתכונן לעוד לילה שבו יחזור לביתו, מקפיד להשאיר פנוי את הצד שבו היא ישנה. אחרי שבועיים הוא גילה שרגליו חצו בשנתו את קו הגבול. "שיהיה כך", חשב לעצמו. אחר כך הכין לעצמו קפה וכריכים, סופר בלבו את הימים עד למסיבת יום ההולדת הבאה.

יום ראשון, 8 ביולי 2012

ארנק

השארתי בארנק החדש את התמונה שהגיעה איתו, ילד בלונדיני עם עיניים מחייכות. אני נהנה להביט בו מדי פעם, לתהות מה הוא חשב כשצולמה התמונה הזאת, איך זה להיות ילד גנרי. אולי גם הוריו הצטלמו בילדותם לארנקים, מנצלים עד תום את הגנטיקה. אני מניח שהם גבוהים וחסונים, ואני לעומתם נמוך וקירח, בלי אף תמונה אחרת להציג לצד השטרות והמטבעות. בהתאם, אין גם מי שישאל אותי על הילד בארנק. טוב, פעם הקופאית בסופר ראתה את התמונה כשניגשתי לשלם, ואני חושב שהיא הביטה בי ברחמים. אבל אולי היא חשבה שהוא באמת הבן שלי, והצטערה שאני צריך להיות רחוק מילד מוצלח כל כך, גם אם זה רק לכמה דקות.

יום שבת, 7 ביולי 2012

צוואה


השליח טילטל את הטלוויזיה שלי
במורד המדרגות. "אתה כבר לא
תצטרך אותה", הוא פלט לעברי.
יכולתי לזהות לעג במבטו, גם בלי
להסתכל. ידעתי שעבורו זוהי העבודה
המוזרה ביותר שקיבל אי פעם, מאז
חיזק את זרועותיו כדי לסחוב כל מה
שיתבקש. לא ציפיתי שיבין מדוע
אני מגשים את צוואתי בעודי בחיים:
נפרד מהבגדים, מהמזנון, אפילו
משולחן הכתיבה הקטן. כעת אני
מכוון את המבט פנימה ומתרוקן
אט אט מזכרונות. הפחד משתלב
בנהר שקט, ונשארת רק האהבה
הזאת, הנבוכה מרוב פשטות.
אני מושיט את זרועותיי.

יום שישי, 6 ביולי 2012

פחד - בעקבות קארבר


פחד מלהביך את עצמי.
פחד מלילה במעצר.
פחד מהסתבכות עם ההוצאה לפועל.
פחד מחזרה לגור אצל ההורים, בצפיפות.
פחד שאני לא ארגע אף פעם.
פחד שאני מזייף את הרגשות שלי.
פחד מליפול לתוך אינסוף חרדות.
פחד ממנקות מרירות שצועקות עליך
כשאתה שואל איפה השירותים.
פחד מבירוקרטיה.
פחד מהלוואה שלא אדע איך להחזיר.
פחד מרכיבה, משחייה, מכל תנועה
שיכולות להיגמר בכאב גדול.
פחד מסרטן.
פחד מבעלי סמכות.
פחד שיזלזלו בי, או יתאכזבו ממני.
פחד מרעשים חזקים.
פחד שלא יהיה לי איפה לישון בלילה.
פחד מהטלפון שיודיע לי.
פחד לא לקבל את ההודעה.
פחד מהטלפון שיודיע לי.
אני לא יכול להגיד את זה מספיק.

יום שני, 2 ביולי 2012

שוטרים


כשעצרו אותך בהפגנה שתקתי. השוטרים נשאו את גופך במהירות, וידעתי שאם אצעק - אצטרף אליך בניידת. וזה הדבר האחרון שרציתי באותו רגע: אחרי שלוש שנים ביחד, לא היינו צריכים אפילו לריב כדי לדעת שהגיע הזמן. אין ברירה אלא לנתק את החבל הקושר אותנו זה לזו, ואיש מאיתנו לא יעז לחתוך אותו. אז חשבתי שאולי השוטרים יפתרו את הבעיה, וייקחו אותך לתא מעצר רחוק, מבודד, סודי. קיוויתי שלא תסבלי שם, שתשחקי שש בש ותראי טלוויזיה, אבל שלא יתנו לך להתקשר לאף אחד - אפילו לא אלי. למחרת שחררו אותך בערבות, וכשהגעת לדירה רציתי לרוץ ברחוב כשידי קשורות באזיקים.

יום שבת, 14 באפריל 2012

אבניירו


הסלעים שהיו פעם אני מרסקים
ללא מאמץ את ידי המספריים.
זכרונות שנצברו בכל ציפורן
הפכו חלולים, גם הכיסוי
התרפט. אף התערבות לא
תמומש בעתיד הקרוב, היד
לא תהפוך למקל קסמים.

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

מסילה


שוב סובל משיבושים בְּרכבות
שהן רק שלי. קרון אחד ממהר,
האחר מסרב לבוא. בסוף המסע
מחכה קופאי אדיש, מביט בבוז
על הכרטיס שהתקמט במעיל,
סוגר בפניי את דלתות הזכוכית.
חייבות להיות כאן דרכים עוקפות.

יום שישי, 10 בפברואר 2012

גנבים


תיק הגב הצנוע מתנוסס
כשהם אוחזים בו במשותף,
כמו סמל החיבור.

לא קל לברוח, אך היא
מבליעה חיוך: לבסוף
השיגו את סודותיהם.

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

שיר ערש



צלול היה היום השלישי באוהל. התמתחת
כמי שמוכנה לכל, רגל אחת בדירה הקטנה,
השנייה כבר עמוק בבוץ. צעדנו במסלולים
שקצותיהם בלתי תפורים, מחפשים יציבות
ומועדים הדדית. מפלצות עשויות שיניים
התחבאו מאחורי שיחים חורשי רע, אך אנו
ידענו לחבר מילות הרגעה. עכשיו אמהר
לספר לך הכל לפני השינה, לפני הצעקה
המבוהלת ששורפת אותך מדי לילה,
שוקד נואשות על שיר הערש שאת
צליליו רק שנינו יכולים להכיר.

יום ראשון, 29 בינואר 2012

להצית את החדר


להצית את החדר נראה בחלום כמו
מסע הצלה -  להאיר את הדלתות,
לנפץ כל מזכרת נשכחת. כשאספת
לחיקך שברים, חשבתי ששמעתי
אותך זועקת: איך אפשר להישאר
כל כך זקופים כל הזמן.

יום שבת, 28 בינואר 2012

אבק



אמיתות מותירות סימנים, את קובעת, כמו חתול
הקופץ מן התקרה, שורט את פנים הירך
ורץ לאלפי חתולים המצפים מחוץ לדלת,
מרותקים למשמע תוצאות התעלול. ועכשיו
לשפשף את השיער בספוג פג-תוקף, לנקות
את הקירות הסדוקים במטלית שדהתה,
לדחות ולדחות את ימי החשכה.