החור

החור הזה אמור להספיק לאלף לבבות

ובמקום זה הוא יושב לי בבטן

הוא כבר מכיר את הגוף

יודע איך מתנהגים

ומתי לצלצל לי בדלת

אני חלול כמו בובה מרוקנת

שוקע בקביעות באפס מעשה

גם אם מישהו ינפח אותי

מהר מאוד האוויר ייצא

כבודו

מחלון בית הכנסת הישן האזנתי
לרב הבוכה מעל ספר התורה.
בניו שואפים לבכורה בזעם מקראי
בעוד הוא ניצב, מתנועע בקושי:
פה עטוף בזקן לבן, מתחנן
למעט נזיד עדשים.

האיש עם התחתית הכפולה

האיש עם התחתית הכפולה
פורש לפינות כשאני מנסה לדבר איתו
להסביר לו שזה לא בסדר
להתחייב רק לעצמך
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי חיים של שני אנשים
ואם תפגוש אותו ברחוב תדע
שאבדה דרכך
האיש עם התחתית הכפולה
אמיתי ונמוך ושטוח
מסתכל כל הזמן על המדרכה
לראות את מה שהוא מאבד
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי, הוא קיים, הוא אנחנו
נחבק אותו בדיוק כמו
שחיבקנו את המזוודה

ילדים

(לא כתבתי שירים חדשים בזמן האחרון, כן כתבתי את זה).

יום יבוא וכנראה יהיו לי ילדים. אני לא בטוח על סמך מה אני אומר את זה, אבל תחושת הבטן שלי היא שבעוד כך וכך שנים, לא בקרוב מדי, אני אהפוך מסתםדור לאבאדור. האינטואיציה שלי היא שאם אביא ילדים לעולם, בזמן הנכון, ארגיש שלם ומאושר יותר. זו כמובן יכולה גם סתם להתפרש ככניעה לתכתיבים חברתיים. אין בהכרח סתירה.
ובכל זאת, כשאני חושב על ילדים אני פוחד. לא רק בגלל כובד האחריות. לא רק בגלל ההתמסרות העמוקה. לא רק כי ממש לא מתאים לי לשכוח אותם באוטו (כרגע אני אפילו לא נוהג, לעזאזל). החשש נובע בעיקר ממה שהם יחשבו עלי. מהאפשרות שהם יזלזלו בעדינות שלי, או באינטליגנציה שלי, או ביכולות הספורטיביות והמוטוריות הדי גרועות שלי. אני פוחד שהילדים שיהיו לי יתביישו באבא שלהם, וירצו אבא כמו של איתי מהכיתה, שילמד אותם איך לבעוט פצצות ואיך להקים אוהל ואיך להבעיר מדורה. ולא שאני מתבייש ביכולות שלי היום, נראה לי שעברתי בשנים האחרונות תהליך די משמעותי של קבלה והערכה עצמית. אבל אני פוחד.
ובגלל הפחד הזה, מדהים אותי לחשוב על הורים שיש להם קצת יותר סיבות לחשוש ממני שהילדים יתביישו בהם. זוגות עולים. זוגות נכים. זוגות להט"בים. חד-הוריים. כל קונסטלציה אחרת שעלולה להזמין קיתונות של לעג. אני לא מבין איך הם עומדים באינספור הפעמים שבהן הבטן מתהפכת ואתה מדמיין את הילד העתידי שלך אומר לך את הדברים הגרועים ביותר. איך אוטמים את האוזניים לקולות שבראש.
אז נכון, להביא ילד לעולם זה (בדרך כלל) לא הישג גדול, ולא מחלקים רשיונות להורות, וכו' וכו'. ובכל זאת, פתאום אני קצת מעריץ הורים. לפחות את חלקם.

חופש

ימים שבהם אני יושב לבד ומזיע.
כוסות שבורות-למחצה, סכו"ם חד פעמי
מכסים שולחן קל וחסר צורה.
מהמסך נשקף אלי כל הכעס הזה
מהבטן אני כועס אפילו יותר,
יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.
לא אקום, אפילו ליישר את הגב
זו כבר משימה לאלוהים אחרים.

סלט

ובעצם רציתי לשאול אותך
משהו אחר לגמרי. זה היה פחות
"את מסיימת את הסלט הזה?",
יותר כמו "לאן נלך אחרי שכל
הסלטים בעולם ייגמרו, כשאיש
לא יוסיף לימון". אבל המלצרית
הגיעה לפנות את הצלחות ודרשה
הכרעה מיידית. ליוויתי אותך לפתח
ביתך, ובמקום נשיקה הסתפקתי
בחיבוק ארוך מעט מהרגיל.

וגם אם כולם יילכו לנשף
וגם אם כולם יגידו שטוב
אני אמשיך לרקוד לבד
עד שתעצרי אותי באמצע הסיבוב
עד שתלטפי לי את הראש
עד שתגידי שרק לריקוד הזה
חיכית כל הערב.
עד אז אניע את הידיים
מול הכסאות הפשוטים
הרצפה תרעד תחת רגליים יחפות
ובעוד רגע תגיע ההמראה:
שלוש, שתיים, אחת.
לא, זה עדיין לא מאוחר.

אתה דגם ישן, היא פסקה
בחיוך מתנשא. היום לא
נהוג להתקין בבני אדם
את מנוע הבעירה הפנימית.

ארגזים ריקים

ואתה אומר: לא נוח לה לנפש
בין ארבעת קירות הבית, אלך
למצוא לי דירה אחרת, אנסה
ליהנות מדרכי ולקטוף זר גדול
שאגיש כמנחה לבעל הבית
החדש. בחדריר שהיה שלך
מעקם את עינו בעל הבית הישן:
הבוז בקולו בוטח, אין הוא נזקק
לקלישאות נוסח "עוד תחזור
על ארבע". כאות פרידה הוא
מצייד אותך בארגזים ריקים
ובערימת טפסי ארנונה. בחוץ
הדייר החלופי ממתין בסבלנות,
אבל לא באמת יצאת לדרך.

הקבצן החיוור רק רוצה שאעזוב
אותו במנוחה. שטרות כבר לא
ימרקו אף מצפון הערב, כל עוד
אני ניצב מולו דומם, אוכל בשר
שהיה יכול להיות מנת חלקו.

ברית עולם

ניסחנו חוזה זוגי: אני אוהַב אותך
כפי שאת תאהבי אותי. "מאזניים
בגלימת אדם", הוכיח אותנו אבי,
"לבכם עשוי קמח". ככהן הוא
מעולם לא ידע להתפרנס, אך אנו
נשמש בקודש כרואי חשבון.

הייטק

כנער הייתי נוהג לעשן מול בנייני המשרדים
הגבוהים ביותר במערב רמת גן, חולם על
תרשימי זרימה שמובילים לחיוכי תמונות
האילוסטרציה. אורות צבעוניים הבעירו
מגדלי זכוכית נקיים כמו אייפון חדש,
מאירים את הצד הרגיש שהקפיטליזם
חשף והסתיר לסירוגין. הארצות הסמויות
שבין תשע לחמש האירו את פניהן לנער
שהייתי, רגע לפני שנכנסתי בשעריהן.

אלבמה עלק

השירים ברדיו מגיעים מהדרום הרחוק
של הנפש. בניסיוני להיאחז בצלילים
אני נזכר שאצבעותיי לא הורגלו בחולות
הנודדים ובקטיף הכותנה ובהמיית לבו
של טריילר שתקן. נותרו לי רק המרכז
המעגן את הקהות, והגאולה שבעתיד
תעטוף בנדיבות את כל חלקי הארץ.

חישוב

כשאני כועס אני מקפיד להקדים אותָך
בחמישה צעדים. זהו המרחק האחרון
לפני שניהפך ליחידות מתמטיות
על בסיס העוולות שעשינו זה לזו.

הכל נמצא בין ארבעה קירות
חוץ מניצחון חמקמק שנטש
על קצות האצבעות. חסרונו
מורגש כשאני מביט לשמיים
ונתקף חשק פתאומי לבעוט
בכל אחד מהכוכבים.

מובינג

"אנחנו ממהרים", אמרנו לבית החדש,
"צריך חוויות שיצדיקו". הוא הינהן
בכובד הראש המקובל בקרב בתים,
ומיד חשף את עליית הגג. "כאן", הטעים,
"תוכלו לאחסן הכל". אבל חשוך שם,
הקשינו, ואיך החוויות ימצאו את דרכן?
הבית שתק, הפך והפך, ולבסוף סיתת
מדרגות מכוסות קטיפה. כך הפסקנו
לשמוע את הזמן החולף, עולים ויורדים
בזיכרונות שמלטפים את עצמם.

כלים

נשארה לי רק כוס אחת
ואחר כך לא יהיה ממה לשתות
אני לא קונה עוד כוסות
כי לא נותרה לי אגורה
וגם אם היה לי מה לשתות
הייתי מנפץ את הבקבוק.

לא מצמצת אפילו לרגע
כשטפטפת את הלב שלך
על חולשותיי הגדולות ביותר.
כאילו לא כאב לך בכלל.
כאילו זו הסיבה היחידה
שהיית פה מלכתחילה
ועכשיו את יכולה לעזוב.

אסד

ביום שבו בשאר אסד מת הייתי עסוק בלקפל כביסה. מיהרתי לפתוח את הטלוויזיה ואת אתרי החדשות, בוהה בפרשנים חמורי הסבר לענייני ערבים. כן, הם אישרו, אסד נהרג בקרבות בארצו, ומעטים מבני עמו יצטערו על כך. אבל סוריה ביום שאחרי עלולה למצוא את עצמה תחת שלטון גרוע אף יותר. זו היתה הרוח האחידה בערוצים כולם, ואני נזכרתי ביום שבו הבנתי שאת מחזיקה בפרשנות דומה לגבי המציאות. לא אמרת שום דבר מיוחד, אבל החיוך העגום שלך בסוף עוד ערב מלא שתיקות הבהיר לי את האמת: את איתי בעיקר כי את פוחדת לא להיות איתי. מאז, בכל פעם שהשמעת את צירוף המילים "אהוב שלי", שמעתי בלבי את הצירוף המגוחך "דיקטטור נאור שלי". הייתי צריך לצאת אז למרד, למלחמה של אזרח אחד. אבל היתה לי כביסה לקפל, ועוד רשימת מטלות ארוכה.

משהו קורה בסדק הזה.
אבל אתה לא יודע מה
ואיך מחזיקים אותו ביד
ולאן הוא מתקדם.
משהו קורה בסדק הזה.
ואין לך מושג כיצד
מפיקים ממנו תועלת
או אפילו מחשבה.
משהו קורה בסדק הזה.
הוא נפער בסבלנות,
הכל יכול לצאת משם:
מנחשים ארסיים ועד
האיש שבקיר. משהו
קורה בסדק שבין
המוח לדף, שבין
הלוח לגיר, שבין
הרחוב למחשבה.
משהו קורה בסדק הזה.
פעם קראנו לזה התחלה.

הכנסנו את העוגה לתבנית
וכיסינו את הפה. רק שלא
יברח לנו החוֹם, שלא ניזכר
בבשר הנוצץ שיכולנו לגדל.