(לא כתבתי שירים חדשים בזמן האחרון, כן כתבתי את זה).
יום יבוא וכנראה יהיו לי ילדים. אני לא בטוח על סמך מה אני אומר את זה, אבל תחושת הבטן שלי היא שבעוד כך וכך שנים, לא בקרוב מדי, אני אהפוך מסתםדור לאבאדור. האינטואיציה שלי היא שאם אביא ילדים לעולם, בזמן הנכון, ארגיש שלם ומאושר יותר. זו כמובן יכולה גם סתם להתפרש ככניעה לתכתיבים חברתיים. אין בהכרח סתירה.
ובכל זאת, כשאני חושב על ילדים אני פוחד. לא רק בגלל כובד האחריות. לא רק בגלל ההתמסרות העמוקה. לא רק כי ממש לא מתאים לי לשכוח אותם באוטו (כרגע אני אפילו לא נוהג, לעזאזל). החשש נובע בעיקר ממה שהם יחשבו עלי. מהאפשרות שהם יזלזלו בעדינות שלי, או באינטליגנציה שלי, או ביכולות הספורטיביות והמוטוריות הדי גרועות שלי. אני פוחד שהילדים שיהיו לי יתביישו באבא שלהם, וירצו אבא כמו של איתי מהכיתה, שילמד אותם איך לבעוט פצצות ואיך להקים אוהל ואיך להבעיר מדורה. ולא שאני מתבייש ביכולות שלי היום, נראה לי שעברתי בשנים האחרונות תהליך די משמעותי של קבלה והערכה עצמית. אבל אני פוחד.
ובגלל הפחד הזה, מדהים אותי לחשוב על הורים שיש להם קצת יותר סיבות לחשוש ממני שהילדים יתביישו בהם. זוגות עולים. זוגות נכים. זוגות להט"בים. חד-הוריים. כל קונסטלציה אחרת שעלולה להזמין קיתונות של לעג. אני לא מבין איך הם עומדים באינספור הפעמים שבהן הבטן מתהפכת ואתה מדמיין את הילד העתידי שלך אומר לך את הדברים הגרועים ביותר. איך אוטמים את האוזניים לקולות שבראש.
אז נכון, להביא ילד לעולם זה (בדרך כלל) לא הישג גדול, ולא מחלקים רשיונות להורות, וכו' וכו'. ובכל זאת, פתאום אני קצת מעריץ הורים. לפחות את חלקם.
