יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

אם תחפשי בכל הצמתים
מתחת לפנס או בחושך
ברמזור השקט ובפקק
בגלגל, במנוע, ברגל
תמצאי אותי שם, שם ושם
מחכה לשנייה שתבואי
ותגעי בי רק פעם אחת.

יום שבת, 20 בדצמבר 2014


אני רוצה תמיד חצי-להעיר אותך. זה כל כך יותר כיף מלהתעורר באמת

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

ימים חתומים של שילוב אכזרי
בין המלמול שלך לכעס שלי
היום שוב נכנסנו לבית ישן
מחניק עם אוויר מלאכותי
אני מוכן לעזוב לך את היד
ולתת לך לצלול איתי
בתנאי שלא נקום הפעם
בתנאי שנישאר עוד רגע
עם שתי הרגליים במים
לוקחים נשימות עמוקות
שתיקה כחולה שמטהרת
היכל של מילים ריקות

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

ועכשיו מספיק לדבר עלינו
בואי נדבר על פוליטיקה
או על כלכלה, או על אהבה,
בואי נריב כל הלילה באינטרנט
בואי נכעס על כל מי שטועה
בואי נמקם אחד את השנייה
בתוך התמונות המעליבות ביותר
בואי נחשוב שמה שאנחנו עושים
הוא הצדק כמו שאלוהים התכוון
בואי נדמיין שאת נלסון מנדלה
ואני יאסר ערפאת. ואולי להיפך,
תלוי בנקודת המבט.

ים


תראי אנחנו הולכים כבר שעה בדרך הזאת
ואני עדיין לא רואה סימנים של ים
אין בוץ ואין חול ואין מים או שמש
רק כביש מדוכדך מקומט בקצוות.
תשתוק את אומרת, אתה הים שלי היום
וגליך ירכיבו את שמי החדש.

יום שישי, 26 בספטמבר 2014

אני שורט אחת לשעה את היד שמאכילה אותי, רק כדי להרגיש חי.

יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

זה לא חבל לידה או חבל מיתה, זה חבל האמצע
שקושר אותך בלולאה עייפה למראה בכל ערב
כדי שתשאל שוב ושוב זה מה שאני רוצה להיות
זה מה שאני רוצה להיות. מגרה אותך להתחבט
בקירות ולהשמיע רעשים עמומים של הבטחות
שיופרו עוד באותו היום. וזה לא שרע או שקשה
מעבר לרגיל, אבל ביום כזה החבל לוחץ קצת
על הבטן. בימים אחרים העמדת פנים שזה חיבוק.

יום שישי, 18 ביולי 2014

שלחתי חבילה לחייל
מתנה מארץ רחוקה
לא שקט ולא אהבה
רק כזו שתספיק בינתיים
כדי להתחיל את היום
כדי להרים את הראש
כדי שהאש תחלוף רחוק
תשרוף לב של מישהו אחר

יום ראשון, 13 ביולי 2014

הייתי חומר נפץ של סופי שבוע
מרכיב את הניצרה בחריקת שיניים
ממהר לדלפקי הבידוק בנמל הבית
מסיר מעצמי כל חותמת ומנגינה
בהפסקות הצהריים הקפדתי לנוח
כדי לראות את עצמי חולף ומחווה
תנועה מגונה לעבר צלחת הפלסטיק
ליטוף לשיער שרצה לדעת יותר
שמש מאוננת מעל מעליות זכוכית
בספרים קראו לזה חיים כפולים
אני קראתי לזה הסגת גבול.

אני משוכנע שהיינו יכולים להיות הכי יפים בעולם. אילו היינו מתרכזים מספיק. ואילו האזעקה היתה מתחילה ביום אחר, במקום אחר... אז היינו מערסלים זה את נפשו של זה. אולי אנחנו עדיין יכולים, אולי לא עד כדי כך התאחרנו.  

יום חמישי, 30 בינואר 2014

כל הימים שבהם נשארתי
בבגדי השינה, כל הרגעים
שבהן עצמתי עין מדאגה,
כל השנים שאיבדתי ברצוני
לתפוס אותן בכנפיים.