הספדים

ניסיתי לתפוס את המוות בשולי הכנפיים:

קראתי על הנפטר, האזנתי לקולות כולם,

לא עצמתי עיניים לרגע. הכנתי חיסון

עשוי אינפורמציה, חיידק שניסה נואשות

לרכך את צער הגוף באמצעות מילים,

להשמיע כל רעש שישכך את השקט

הפוצע ביותר שאי פעם הכרתי.

אם לא להשיב, רציתי לפחות להרגיש אותך,

לדעת למי בדיוק אתגעגע. אין שום דרך

שבה אפשר לכתוב את המחסור הזה,

והדרך הזאת היא כל מה שנשאר.

לאורי שלף, 29.3.15

פרידה

ראיתי את התמונה האחרונה של המחזה:

את, אני, אולי ילד אחד או שניים

מחזיקים ידיים בפעם האחרונה ונוסעים

לכיוונים הפוכים. אני שותה קצת ערק

ומרגיש כמו קלישאה, את כבר לא מנסה

לעצור את הבכי. הילד מבולבל או

שהילדים נתלשים. בואי נעצור את זה.
יש דברים שאנחנו לא אמורים לנצח.

העץ

העץ הזה היה חזק יותר פעם:

גדלת עליו ונקשרת לכל ענף

עכשיו הוא מתקלף כמו גלויה

מאתר נופש שכמעט ונכחד.

העץ הזה יגיד "לא" לאיקאה

או לחנויות הריהוט הקטנות

הוא יתמיד בכעסו ויסרב לחיבוק

מפריש את שרף הגאווה הפצועה.

העץ הזה הוא לא כל מה שיש לך

אבל הוא יותר מדי, הוא יותר מדי.

לשבת לקום

כל הכסאות עמדו בזוויות משונות

וחיכו שנחזיר את הסלון להיות

ביתנו וביתם. אבל ההורים שלך

הגיעו, ואז החברים שלי, והעבודה

והילדים ודאע"ש וכן הלאה.

והכסאות כבר התרגלו לחכות.

מזל

היה רגע. אתם יודעים שהיה רגע.

אתם יודעים שהכוכבים עמדו

בזווית המדויקת כדי ללכוד

את גלגל המזלות בשיא תנופתו,

ובכל זאת זה לא קרה: הרגע

הזה נולד להורים שלא ידעו

איך לטפל בו, אז הם ערסלו אותו

בתיבה קטנה ושלחו אותו
לתהומות הלב, בלי להביט לאחור.

טוב, בסדר, עם להביט לאחור.