הייתי שותה בירה וכותב שירים במרפסת, אבל אין לי מרפסת. במקום זה אני סובל בחדר העבודה הקטן מכפי מידותיי. כל מה שאני עושה הוא לא לשבת בבתי קפה, לא להירגע. להישאר בבית ולהעמיד פנים שאני עושה משהו חשוב עכשיו. כשנישקתי אותך בגיל 14 לא חשבתי שתישארי אותו הדבר היום. טוב, לא אותו הדבר פיזית, אבל אותה הבטחה ששום דבר לא עומד מאחוריה, ודווקא בגלל זה היא כל כך טובה.

ניצבים

עם משקפי השמש שלי אני נראה כמו אדם אחר לגמרי, דואג פחות, מודע פחות לסביבתו. לפעמים אני מדמיין שאי אפשר באמת לראות דרך המשקפיים, אני רק צופה בעולם כפי שאני זוכר אותו ולא כפי שהוא באמת. האנשים האלה כבר כיכבו כניצבים כשיצאתי לקניות לפני שבועיים. האדון הזה התאפק כל כך חזק לא לצעוק על אשתו ברחוב, שחששתי מהרגע שבו הוא יסובב את המפתח ויחזור איתה הביתה. בכל זאת מצאתי סיבה לדאוג, גם בשידור החוזר.

טסטוסטרון

גם בלי מלחמות גברים מתים מוקדם מדי, חמש שנים

לפחות לפני נשים. אף סבא לא שרד כשבאתי לעולם,

שפיצה אותי בשתי סבתות שחיות עד היום. רק השבוע

אבא התעלף בחומוס: הוא ניגש לארוז את השאריות

מהמנה שאכל, והתיז חמוצים וקולה על הסועדים

האחרים. "בסך הכל מעדתי", הוא הסביר, "זה נוירולוגי,

לא צריך להתרגש". לפעמים הלב שלי מתפוצץ מכעס

ואני פוחד שזה לא ייגמר טוב, לפעמים שורף לי בגב

והבטן בולטת והעולם משעמם ואני תוהה אם מכאן

זה רק נהיה יותר גרוע. אבל הנשים - הן ינגבו טחינה
מזוויות הפה, יושבות לשולחנות מתכת דוממים.

התעמלות

בזמן האחרון אין שום רוך

בתנועות שלי: אני משתמש בברכיים יותר מדי,

מקפל בפזיזות את הגב, הכל תפוס ורוטן

ויוצר אשליית מאמץ. מזהה סימני מתיחה

או אולי, בפשטות, סימני אזהרה.

מצוד

המסוק ממשיך להסתובב מעל הבית

והוא שוב צועק: "אני לא יוצא". גיבור גדול

בגופיית סבא. "מכאן אני לא הולך לשום מקום".

אמא מביאה לו בקבוק מים, הוא מסתכל עליו

כאילו זה החפץ המוזר בעולם. "שימותו אמן",

הוא ממלמל, "לא יוצא". עכשיו קוראים בשמו,

מבטיחים לו הכל, הוא סותם את האוזניים

ואומר לאבא: "ידעתי שזה יקרה בסוף. גם לך

זה קרה". אבא שותק ומסתכל לצדדים, הכל קפא -

אף אחד לא עובד, אוכל, כועס. "צא כבר", אמא

לוחשת בסוף. "יאללה, בסוף הם יפרצו בכוח,

מה עשינו בזה". הוא מחייך, היא נחרדת.