אהבה קולינרית

אולי תאכל ויידלק לך האור
אולי תשתה ותיפתח לך הדלת
וכשתיקח את הצלחת לכיור
היא תיכנס פתאום יפה ומסורבלת

והיא תגיד שהיא היתה תמיד בחוץ
ורק חיכתה שתסיים מהצלחת
והיא תיגע בך, דהוי ולא-רחוץ
ותתעורר בך בת טעם קצת נשכחת

והירח שוב יהיה עפיץ מאוד
והקוקטיילים יקשטו את הרקיע
וכשתלכו לברים או למסעדות
תפריט עתיר חיבה מיד יופיע

ותתענגו על המנה הראשונה
ועל העיקרית, ועל בכלל
וכשתלווה אותה לאט לתחנה
הרחובות אתכם יאכילו בחשמל

ואז תודה שזה מזמן לא היה כך
תתחיל לשכוח איך יכול להיות אחרת
אך כשתאמר זאת לפתע היא תברח
ותישאר רק עם גפילטע וחזרת

אלטרנטיבות

לו היית נער בגופיה
שטורף את בית הספר
ושורף חצרות במבט אחד,
האם גם אז היית ממתין לי
כמו נמר מפואר ורעב
שמטייל מרצונו בכלוב?
הלוואי שלא היית נמשך
אחר האחת שכתבה לי
פתק שטנה בדיו סתרים:
"זה לא יעזור לך.
לך כלום לא יעזור"

כשנגעתם בי בפעם הראשונה
חשבתי על שני זאבים יפים
שמערסלים עופר מבוהל:
בכל רגע נראה שהם
עומדים לטרוף אותו,
ולבסוף הוא נטרף
ואז מבקש עוד.

סיזיפוס

הפעם הוא דווקא עשה הכל נכון:
הוא הפך והפך בבעיית האבן
והבין שיש זווית, ויש פתרון,
ובהחלט יש תקווה.

אבל אוהדיו ידעו שיהיה שם קוץ
או זיז, או טעות חישוב זעירה,
ושמי הערב שוב יצחקו בפניהם
ותחתית ההר תיאנח בשובם
והם יאכלו מאוחר, בלי חמדה
היי, אולי בשבוע הבא.

אני כותב גם כדי לתעד את החורים

שבתוך כל זה. אני מקפיד לא לשכוח

שמסביב לחורים יש רקמה, ובה

אנחנו נוגעים בחיבה מדי יום.

שוב בבית

רצית להיות לבד כל היום

וכשבאתי, הווילונות הסתירו

את הגילוי ששקע הצוואר

רק כמעט בגודל הנכון.

רונה

ידיה הקטנות תפסו את כתפיי

חזק מהצפוי. אני חושב

שמעולם לא הוחזקתי

באמת עד אז: כל כך

משוכנע בפשטות האחיזה.

Day Off

כשהערתי אותך בחדר האורחים
יצאת מהמיטה לבד ולאט והסתכלת
על הסדק בקיר. "זה לא דימוי", הבטחת.
"לא ברחתי ממך. אני באמת קצת חולה".
כשהכנתי לך תה חשבתי ששמעתי אותך
צועקת: "איפה כולם? כולם פה?"
אבל איש לא צעק. ובקושי אנחנו היינו.