יום שבת, 23 באפריל 2016

אני יכול לא לצאת מהבית ימים שלמים.
להתמכר לקצב אחר, לדחיפויות מוזרות
של מטלות חסרות משמעות. לוויד. לפורנו.
לכל מה שאני לא רוצה שיגדיר אותי
ובכל זאת מתעקש להגדיר.

פול קליי

בבית של סבתא יש ספרים על אמנים שהיא אוהבת,
כמו מונדריאן ופול קליי. אותי היא תמיד שואלת
"כמה כסף יוצא לך מזה?". ואני אפילו לא אמן,
רק כותב קצת בעיתון, אבל היא כבר מבטיחה לדבר
בדחיפות עם הבוסים שלי: "אתה צריך לקבל העלאה",
היא רוטנת. "זה לא בסדר ככה". כבר אין לי כוח
לצעוק עליה להפסיק, ולה אין כוח לקום מהכסא
ולתת לי חיבוק פרידה. אני מעניק לה יד ומקל,
מוליך אותה במסדרון, מבטי מתעכב על ציורים
שהיא כבר לא יכולה לשחזר. "זוכר כשהיית בן חמש,
איך היינו צובעים יחד?", היא שואלת אותי. היא יודעת
שאני זוכר. אנחנו עדיין מחפשים את הציורים ההם.

יום שלישי, 19 באפריל 2016

כל היום ישבתי בבית
וחיכיתי לדור שיבוא
ודור נשאר באותו מקום
לובש חולצה שדהתה מזמן
עם כתם של משחת שיניים
ומתחתיה כרס קטנה ועייפה
ושניצל תירס מחומם במיקרו
ובקבוק תבערה בתוך הלב.

פרופורציות

אני לא יודע אם עם ישראל חי ומה הפתרון
למצב בשטח. אבל אתמול נסעתי באוטובוס
מחולון לראשון לציון, ושמעתי ילדה אחת
לוחשת לחברתה בקול: "זוכרת שסיפרתי
לך על אביחי? כשחזרנו מהטיול השנתי
הוא ישב לידי כל הזמן. בהתחלה הוא
נרדם עלי, ואז אני נרדמתי עליו.
וכשהתעוררנו, כל הכיתה צחקה".