כמה אפשר להתעורר בחשכת הצהריים,
להציץ בחשש בתריסים ולגלות ששוב
לא נכון. כמה אפשר לתת לגו השפוף
להנציח שגיאות נגררות. כמה אפשר
להזכיר בן כמה ומאיפה ומה עושה
וכל המים האלה שאתה בתוכם.
כמה ימים עוד יעברו ככה ואולי כולם.

העכביש השחור-לבן באמבטיה הוא מזכרת
מארץ רחוקה, לטינית. אינני יודע כיצד
הוא הגיע דווקא אלי, חסר הקצב,
חסר הצבע. החתולים לא מעזים
להתקרב אליו, העיתונים מעולם
לא דרשו בשלומו. אבל העכביש שם
ואף מטאטא לא יסיר את קוריו.

העובדות

העובדות ידועות: שלושה כיסאות.
שני אנשים. השלישי עזב זה מכבר.
השניים הנותרים יושבים בדממה.
הלחות כבדה. הציפורים עייפות.
בצלחות שאריות ארוחה קיצית.
האיש הראשון הוא למעשה אישה.
האיש השני הוא למעשה ילד.
את האיש השלישי אנחנו לא מכירים.

האנשים שיושבים לשולחן לא מדברים איתי:
הם מעבירים ביניהם את המלחיה, כמו ספינה
שתמיד כמעט טובעת. הם טועמים את הבשר
בלי חמדה, שותים את היין בעייפות מורגשת.
אחר כך הם יילכו, יעשנו, יירדמו. אני אשאר
כאן, שוטף כלים, מכין עצמי לארוחה הבאה.

חורף צפוני

גם ארבעים יום אחרי שקיעת השמש
עוד צעדתי מבולבל בין אנשי הקוטב
הרגילים כל כך לחשיכה האינסופית
עד שהם נוהגים בה כידידים ותיקים
שנרדמים אצלה מדי חורף בעליית הגג
ומוצאים בקלות את שמיכת האורחים.
אפילו אני, המהגר, הסומא, החלש,
בעודי מגשש את דרכי לדירה הקטנה
הבחנתי לרגע בנצנוץ חיוכיהם השחורים.

8:12

לא ישנתי שנה, אולי שנתיים:
עובד העירייה מכה במפוח העלים;
השכנים מתווכחים על עתיד ילדינו;
וילדיהם מתווכחים על קלפי סופרגול.
דבר מה שובה לב בזוהר הקלוש
שמתפוגג לאט סביב הבוקר הזה.
לפני השעון המעורר, לפני העבודה,
לפני שמישהו שואל אותך.

אני יכול לא לצאת מהבית ימים שלמים.
להתמכר לקצב אחר, לדחיפויות מוזרות
של מטלות חסרות משמעות. לוויד. לפורנו.
לכל מה שאני לא רוצה שיגדיר אותי
ובכל זאת מתעקש להגדיר.