האנשים שיושבים לשולחן לא מדברים איתי:
הם מעבירים ביניהם את המלחיה, כמו ספינה
שתמיד כמעט טובעת. הם טועמים את הבשר
בלי חמדה, שותים את היין בעייפות מורגשת.
אחר כך הם יילכו, יעשנו, יירדמו. אני אשאר
כאן, שוטף כלים, מכין עצמי לארוחה הבאה.

חורף צפוני

גם ארבעים יום אחרי שקיעת השמש
עוד צעדתי מבולבל בין אנשי הקוטב
הרגילים כל כך לחשיכה האינסופית
עד שהם נוהגים בה כידידים ותיקים
שנרדמים אצלה מדי חורף בעליית הגג
ומוצאים בקלות את שמיכת האורחים.
אפילו אני, המהגר, הסומא, החלש,
בעודי מגשש את דרכי לדירה הקטנה
הבחנתי לרגע בנצנוץ חיוכיהם השחורים.

8:12

לא ישנתי שנה, אולי שנתיים:
עובד העירייה מכה במפוח העלים;
השכנים מתווכחים על עתיד ילדינו;
וילדיהם מתווכחים על קלפי סופרגול.
דבר מה שובה לב בזוהר הקלוש
שמתפוגג לאט סביב הבוקר הזה.
לפני השעון המעורר, לפני העבודה,
לפני שמישהו שואל אותך.