החור

החור הזה אמור להספיק לאלף לבבות

ובמקום זה הוא יושב לי בבטן

הוא כבר מכיר את הגוף

יודע איך מתנהגים

ומתי לצלצל לי בדלת

אני חלול כמו בובה מרוקנת

שוקע בקביעות באפס מעשה

גם אם מישהו ינפח אותי

מהר מאוד האוויר ייצא

כבודו

מחלון בית הכנסת הישן האזנתי
לרב הבוכה מעל ספר התורה.
בניו שואפים לבכורה בזעם מקראי
בעוד הוא ניצב, מתנועע בקושי:
פה עטוף בזקן לבן, מתחנן
למעט נזיד עדשים.

האיש עם התחתית הכפולה

האיש עם התחתית הכפולה
פורש לפינות כשאני מנסה לדבר איתו
להסביר לו שזה לא בסדר
להתחייב רק לעצמך
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי חיים של שני אנשים
ואם תפגוש אותו ברחוב תדע
שאבדה דרכך
האיש עם התחתית הכפולה
אמיתי ונמוך ושטוח
מסתכל כל הזמן על המדרכה
לראות את מה שהוא מאבד
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי, הוא קיים, הוא אנחנו
נחבק אותו בדיוק כמו
שחיבקנו את המזוודה

ילדים

(לא כתבתי שירים חדשים בזמן האחרון, כן כתבתי את זה).

יום יבוא וכנראה יהיו לי ילדים. אני לא בטוח על סמך מה אני אומר את זה, אבל תחושת הבטן שלי היא שבעוד כך וכך שנים, לא בקרוב מדי, אני אהפוך מסתםדור לאבאדור. האינטואיציה שלי היא שאם אביא ילדים לעולם, בזמן הנכון, ארגיש שלם ומאושר יותר. זו כמובן יכולה גם סתם להתפרש ככניעה לתכתיבים חברתיים. אין בהכרח סתירה.
ובכל זאת, כשאני חושב על ילדים אני פוחד. לא רק בגלל כובד האחריות. לא רק בגלל ההתמסרות העמוקה. לא רק כי ממש לא מתאים לי לשכוח אותם באוטו (כרגע אני אפילו לא נוהג, לעזאזל). החשש נובע בעיקר ממה שהם יחשבו עלי. מהאפשרות שהם יזלזלו בעדינות שלי, או באינטליגנציה שלי, או ביכולות הספורטיביות והמוטוריות הדי גרועות שלי. אני פוחד שהילדים שיהיו לי יתביישו באבא שלהם, וירצו אבא כמו של איתי מהכיתה, שילמד אותם איך לבעוט פצצות ואיך להקים אוהל ואיך להבעיר מדורה. ולא שאני מתבייש ביכולות שלי היום, נראה לי שעברתי בשנים האחרונות תהליך די משמעותי של קבלה והערכה עצמית. אבל אני פוחד.
ובגלל הפחד הזה, מדהים אותי לחשוב על הורים שיש להם קצת יותר סיבות לחשוש ממני שהילדים יתביישו בהם. זוגות עולים. זוגות נכים. זוגות להט"בים. חד-הוריים. כל קונסטלציה אחרת שעלולה להזמין קיתונות של לעג. אני לא מבין איך הם עומדים באינספור הפעמים שבהן הבטן מתהפכת ואתה מדמיין את הילד העתידי שלך אומר לך את הדברים הגרועים ביותר. איך אוטמים את האוזניים לקולות שבראש.
אז נכון, להביא ילד לעולם זה (בדרך כלל) לא הישג גדול, ולא מחלקים רשיונות להורות, וכו' וכו'. ובכל זאת, פתאום אני קצת מעריץ הורים. לפחות את חלקם.

חופש

ימים שבהם אני יושב לבד ומזיע.
כוסות שבורות-למחצה, סכו"ם חד פעמי
מכסים שולחן קל וחסר צורה.
מהמסך נשקף אלי כל הכעס הזה
מהבטן אני כועס אפילו יותר,
יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.
לא אקום, אפילו ליישר את הגב
זו כבר משימה לאלוהים אחרים.

סלט

ובעצם רציתי לשאול אותך
משהו אחר לגמרי. זה היה פחות
"את מסיימת את הסלט הזה?",
יותר כמו "לאן נלך אחרי שכל
הסלטים בעולם ייגמרו, כשאיש
לא יוסיף לימון". אבל המלצרית
הגיעה לפנות את הצלחות ודרשה
הכרעה מיידית. ליוויתי אותך לפתח
ביתך, ובמקום נשיקה הסתפקתי
בחיבוק ארוך מעט מהרגיל.

וגם אם כולם יילכו לנשף
וגם אם כולם יגידו שטוב
אני אמשיך לרקוד לבד
עד שתעצרי אותי באמצע הסיבוב
עד שתלטפי לי את הראש
עד שתגידי שרק לריקוד הזה
חיכית כל הערב.
עד אז אניע את הידיים
מול הכסאות הפשוטים
הרצפה תרעד תחת רגליים יחפות
ובעוד רגע תגיע ההמראה:
שלוש, שתיים, אחת.
לא, זה עדיין לא מאוחר.