בקו שמחזיר אותי מהעבודה יושב
חייל כועס. השיער שלו דומה לשלי
(רק קצר יותר), והוא מרכיב דווקא
את משקפי השמש של אבא. המדים
מונחים עליו מתוך הרגל ישנוני.
הוא היה יכול להיות אני, למה לא?
עם התחושה המונוטונית, המסדרית,
גם אני אחוש בפיצוץ שמאחורי חומת
האין סיבה להתלונן. אני רוצה לטלטל
את החייל ההוא בכל כוחי, אבל יחסינו
יסתכמו בתנועות שהגוף מסוגל להן -
אדישות, מתרגלות לכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה