פול קליי

בבית של סבתא יש ספרים על אמנים שהיא אוהבת,
כמו מונדריאן ופול קליי. אותי היא תמיד שואלת
"כמה כסף יוצא לך מזה?". ואני אפילו לא אמן,
רק כותב קצת בעיתון, אבל היא כבר מבטיחה לדבר
בדחיפות עם הבוסים שלי: "אתה צריך לקבל העלאה",
היא רוטנת. "זה לא בסדר ככה". כבר אין לי כוח
לצעוק עליה להפסיק, ולה אין כוח לקום מהכסא
ולתת לי חיבוק פרידה. אני מעניק לה יד ומקל,
מוליך אותה במסדרון, מבטי מתעכב על ציורים
שהיא כבר לא יכולה לשחזר. "זוכר כשהיית בן חמש,
איך היינו צובעים יחד?", היא שואלת אותי. היא יודעת
שאני זוכר. אנחנו עדיין מחפשים את הציורים ההם.