אלבמה עלק

השירים ברדיו מגיעים מהדרום הרחוק
של הנפש. בניסיוני להיאחז בצלילים
אני נזכר שאצבעותיי לא הורגלו בחולות
הנודדים ובקטיף הכותנה ובהמיית לבו
של טריילר שתקן. נותרו לי רק המרכז
המעגן את הקהות, והגאולה שבעתיד
תעטוף בנדיבות את כל חלקי הארץ.

חישוב

כשאני כועס אני מקפיד להקדים אותָך
בחמישה צעדים. זהו המרחק האחרון
לפני שניהפך ליחידות מתמטיות
על בסיס העוולות שעשינו זה לזו.

הכל נמצא בין ארבעה קירות
חוץ מניצחון חמקמק שנטש
על קצות האצבעות. חסרונו
מורגש כשאני מביט לשמיים
ונתקף חשק פתאומי לבעוט
בכל אחד מהכוכבים.

מובינג

"אנחנו ממהרים", אמרנו לבית החדש,
"צריך חוויות שיצדיקו". הוא הינהן
בכובד הראש המקובל בקרב בתים,
ומיד חשף את עליית הגג. "כאן", הטעים,
"תוכלו לאחסן הכל". אבל חשוך שם,
הקשינו, ואיך החוויות ימצאו את דרכן?
הבית שתק, הפך והפך, ולבסוף סיתת
מדרגות מכוסות קטיפה. כך הפסקנו
לשמוע את הזמן החולף, עולים ויורדים
בזיכרונות שמלטפים את עצמם.

כלים

נשארה לי רק כוס אחת
ואחר כך לא יהיה ממה לשתות
אני לא קונה עוד כוסות
כי לא נותרה לי אגורה
וגם אם היה לי מה לשתות
הייתי מנפץ את הבקבוק.

לא מצמצת אפילו לרגע
כשטפטפת את הלב שלך
על חולשותיי הגדולות ביותר.
כאילו לא כאב לך בכלל.
כאילו זו הסיבה היחידה
שהיית פה מלכתחילה
ועכשיו את יכולה לעזוב.

אסד

ביום שבו בשאר אסד מת הייתי עסוק בלקפל כביסה. מיהרתי לפתוח את הטלוויזיה ואת אתרי החדשות, בוהה בפרשנים חמורי הסבר לענייני ערבים. כן, הם אישרו, אסד נהרג בקרבות בארצו, ומעטים מבני עמו יצטערו על כך. אבל סוריה ביום שאחרי עלולה למצוא את עצמה תחת שלטון גרוע אף יותר. זו היתה הרוח האחידה בערוצים כולם, ואני נזכרתי ביום שבו הבנתי שאת מחזיקה בפרשנות דומה לגבי המציאות. לא אמרת שום דבר מיוחד, אבל החיוך העגום שלך בסוף עוד ערב מלא שתיקות הבהיר לי את האמת: את איתי בעיקר כי את פוחדת לא להיות איתי. מאז, בכל פעם שהשמעת את צירוף המילים "אהוב שלי", שמעתי בלבי את הצירוף המגוחך "דיקטטור נאור שלי". הייתי צריך לצאת אז למרד, למלחמה של אזרח אחד. אבל היתה לי כביסה לקפל, ועוד רשימת מטלות ארוכה.