להצית את החדר

להצית את החדר נראה בחלום כמו
מסע הצלה -  להאיר את הדלתות,
לנפץ כל מזכרת נשכחת. כשאספת
לחיקך שברים, חשבתי ששמעתי
אותך זועקת: איך אפשר להישאר
כל כך זקופים כל הזמן.

אבק

אמיתות מותירות סימנים, את קובעת, כמו חתול
הקופץ מן התקרה, שורט את פנים הירך
ורץ לאלפי חתולים המצפים מחוץ לדלת,
מרותקים למשמע תוצאות התעלול. ועכשיו
לשפשף את השיער בספוג פג-תוקף, לנקות
את הקירות הסדוקים במטלית שדהתה,
לדחות ולדחות את ימי החשכה.

אמצע השבוע

ביטויים שנחצבים מתוך סלעים יישארו
בלתי ממומשים. תמיד העדפתי את
המילים שנשטפות כמו ערב אבוד,
נעטפות באיטיות הפתאומית של
ההליכה לתחנת האוטובוס, התמיהה
על הבחירה חסרת הפנים. כשחוט
המחשבה נפרם לעשרות ולמאות,
מרצפות סדורות הן נחמה, והשבוע
שחלף הוא השעה הטובה ביותר.

שיראופטימי

עם הנעליים הכחולות שלי אמעך את כל העיר.
נעליים וצעיף ואוזניים ששומעות את מה שלא
רציתם לומר. ותעודה שמספרת שפעם הייתי
סגור ועכשיו! אני קוצב רחובות לפי הטעם,
ממיין בתים בחפץ לב. סמטת ממתקים
מימיני, לא החלטתי שתדעו איך לצאת.

שבת ראשונה

צועד בין מרצפות חשוקות שיניים לבין
קירות הקליפה הדקה, רהיטים מלאי
זיכרון ותמיהה חשדנית להכעיס.
רק הדהוד מקוטע של פזמון מפר
את דממתו הבזויה של הדייר החדש.

גיאוגרפיה

אני פותח את לולאות השכחה, פושט
בעדינות את חגורת האיים שכל
כך הערצתי. שט למחוזות שהכרתי
בשמות אחרים, מפרצים שאיש
לא יזהה כמוני. ההבהוב שלפני
כיבוי האורות לועג לשלום הקר,
מחזיר אותנו למערבולת שיצרו
החושים הפוקדים עלינו להפליג
מול הסערה, זה בבשרה של זו.

*

אל תשליכני כאן בחצרות החשוכות
כשהימים מתכווצים והכסא מתנדנד
כשהמיטה מתארכת והגוף מתקצר
כשאין איש לשאוג אליו יותר.