הקבצן החיוור רק רוצה שאעזוב
אותו במנוחה. שטרות כבר לא
ימרקו אף מצפון הערב, כל עוד
אני ניצב מולו דומם, אוכל בשר
שהיה יכול להיות מנת חלקו.

ברית עולם

ניסחנו חוזה זוגי: אני אוהַב אותך
כפי שאת תאהבי אותי. "מאזניים
בגלימת אדם", הוכיח אותנו אבי,
"לבכם עשוי קמח". ככהן הוא
מעולם לא ידע להתפרנס, אך אנו
נשמש בקודש כרואי חשבון.

הייטק

כנער הייתי נוהג לעשן מול בנייני המשרדים
הגבוהים ביותר במערב רמת גן, חולם על
תרשימי זרימה שמובילים לחיוכי תמונות
האילוסטרציה. אורות צבעוניים הבעירו
מגדלי זכוכית נקיים כמו אייפון חדש,
מאירים את הצד הרגיש שהקפיטליזם
חשף והסתיר לסירוגין. הארצות הסמויות
שבין תשע לחמש האירו את פניהן לנער
שהייתי, רגע לפני שנכנסתי בשעריהן.

אלבמה עלק

השירים ברדיו מגיעים מהדרום הרחוק
של הנפש. בניסיוני להיאחז בצלילים
אני נזכר שאצבעותיי לא הורגלו בחולות
הנודדים ובקטיף הכותנה ובהמיית לבו
של טריילר שתקן. נותרו לי רק המרכז
המעגן את הקהות, והגאולה שבעתיד
תעטוף בנדיבות את כל חלקי הארץ.

חישוב

כשאני כועס אני מקפיד להקדים אותָך
בחמישה צעדים. זהו המרחק האחרון
לפני שניהפך ליחידות מתמטיות
על בסיס העוולות שעשינו זה לזו.

הכל נמצא בין ארבעה קירות
חוץ מניצחון חמקמק שנטש
על קצות האצבעות. חסרונו
מורגש כשאני מביט לשמיים
ונתקף חשק פתאומי לבעוט
בכל אחד מהכוכבים.

מובינג

"אנחנו ממהרים", אמרנו לבית החדש,
"צריך חוויות שיצדיקו". הוא הינהן
בכובד הראש המקובל בקרב בתים,
ומיד חשף את עליית הגג. "כאן", הטעים,
"תוכלו לאחסן הכל". אבל חשוך שם,
הקשינו, ואיך החוויות ימצאו את דרכן?
הבית שתק, הפך והפך, ולבסוף סיתת
מדרגות מכוסות קטיפה. כך הפסקנו
לשמוע את הזמן החולף, עולים ויורדים
בזיכרונות שמלטפים את עצמם.