שוב שותקים באוטובוס. לידנו יושבות שתי נערות
מבית ספר לאמנויות. הן מדברות זו עם זו בקלילות
וביטחון מוחלטים. מאחורינו יושב איש מבוגר ומיוזע,
הוא מדבר בטלפון ומחווה תנועות גדולות בידיו,
רואים שאין לו מושג. האישה שיושבת לידנו
לא מדברת, רק שולחת מבט מאשים.
ובעצם היינו יכולים להיות במקום אחר.
אולי באמסטרדם או בברלין, או פשוט במונית,
יש לנו את הכסף. יש לנו מספיק כסף כדי
לברוח למקסיקו ובחזרה. אבל בינתיים אנחנו
נגררים הביתה בקו 63, מגלגלים בראש
את נושאי השיחה שאיש לא יתחיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה