יום שבת, 7 ביולי 2012

צוואה


השליח טילטל את הטלוויזיה שלי
במורד המדרגות. "אתה כבר לא
תצטרך אותה", הוא פלט לעברי.
יכולתי לזהות לעג במבטו, גם בלי
להסתכל. ידעתי שעבורו זוהי העבודה
המוזרה ביותר שקיבל אי פעם, מאז
חיזק את זרועותיו כדי לסחוב כל מה
שיתבקש. לא ציפיתי שיבין מדוע
אני מגשים את צוואתי בעודי בחיים:
נפרד מהבגדים, מהמזנון, אפילו
משולחן הכתיבה הקטן. כעת אני
מכוון את המבט פנימה ומתרוקן
אט אט מזכרונות. הפחד משתלב
בנהר שקט, ונשארת רק האהבה
הזאת, הנבוכה מרוב פשטות.
אני מושיט את זרועותיי.

אין תגובות: