כמה אפשר להתעורר בחשכת הצהריים,
להציץ בחשש בתריסים ולגלות ששוב
לא נכון. כמה אפשר לתת לגו השפוף
להנציח שגיאות נגררות. כמה אפשר
להזכיר בן כמה ומאיפה ומה עושה
וכל המים האלה שאתה בתוכם.
כמה ימים עוד יעברו ככה ואולי כולם.

העכביש השחור-לבן באמבטיה הוא מזכרת
מארץ רחוקה, לטינית. אינני יודע כיצד
הוא הגיע דווקא אלי, חסר הקצב,
חסר הצבע. החתולים לא מעזים
להתקרב אליו, העיתונים מעולם
לא דרשו בשלומו. אבל העכביש שם
ואף מטאטא לא יסיר את קוריו.

העובדות

העובדות ידועות: שלושה כיסאות.
שני אנשים. השלישי עזב זה מכבר.
השניים הנותרים יושבים בדממה.
הלחות כבדה. הציפורים עייפות.
בצלחות שאריות ארוחה קיצית.
האיש הראשון הוא למעשה אישה.
האיש השני הוא למעשה ילד.
את האיש השלישי אנחנו לא מכירים.

האנשים שיושבים לשולחן לא מדברים איתי:
הם מעבירים ביניהם את המלחיה, כמו ספינה
שתמיד כמעט טובעת. הם טועמים את הבשר
בלי חמדה, שותים את היין בעייפות מורגשת.
אחר כך הם יילכו, יעשנו, יירדמו. אני אשאר
כאן, שוטף כלים, מכין עצמי לארוחה הבאה.

חורף צפוני

גם ארבעים יום אחרי שקיעת השמש
עוד צעדתי מבולבל בין אנשי הקוטב
הרגילים כל כך לחשיכה האינסופית
עד שהם נוהגים בה כידידים ותיקים
שנרדמים אצלה מדי חורף בעליית הגג
ומוצאים בקלות את שמיכת האורחים.
אפילו אני, המהגר, הסומא, החלש,
בעודי מגשש את דרכי לדירה הקטנה
הבחנתי לרגע בנצנוץ חיוכיהם השחורים.

8:12

לא ישנתי שנה, אולי שנתיים:
עובד העירייה מכה במפוח העלים;
השכנים מתווכחים על עתיד ילדינו;
וילדיהם מתווכחים על קלפי סופרגול.
דבר מה שובה לב בזוהר הקלוש
שמתפוגג לאט סביב הבוקר הזה.
לפני השעון המעורר, לפני העבודה,
לפני שמישהו שואל אותך.

אני יכול לא לצאת מהבית ימים שלמים.
להתמכר לקצב אחר, לדחיפויות מוזרות
של מטלות חסרות משמעות. לוויד. לפורנו.
לכל מה שאני לא רוצה שיגדיר אותי
ובכל זאת מתעקש להגדיר.

פול קליי

בבית של סבתא יש ספרים על אמנים שהיא אוהבת,
כמו מונדריאן ופול קליי. אותי היא תמיד שואלת
"כמה כסף יוצא לך מזה?". ואני אפילו לא אמן,
רק כותב קצת בעיתון, אבל היא כבר מבטיחה לדבר
בדחיפות עם הבוסים שלי: "אתה צריך לקבל העלאה",
היא רוטנת. "זה לא בסדר ככה". כבר אין לי כוח
לצעוק עליה להפסיק, ולה אין כוח לקום מהכסא
ולתת לי חיבוק פרידה. אני מעניק לה יד ומקל,
מוליך אותה במסדרון, מבטי מתעכב על ציורים
שהיא כבר לא יכולה לשחזר. "זוכר כשהיית בן חמש,
איך היינו צובעים יחד?", היא שואלת אותי. היא יודעת
שאני זוכר. אנחנו עדיין מחפשים את הציורים ההם.

כל היום ישבתי בבית
וחיכיתי לדור שיבוא
ודור נשאר באותו מקום
לובש חולצה שדהתה מזמן
עם כתם של משחת שיניים
ומתחתיה כרס קטנה ועייפה
ושניצל תירס מחומם במיקרו
ובקבוק תבערה בתוך הלב.

פרופורציות

אני לא יודע אם עם ישראל חי ומה הפתרון
למצב בשטח. אבל אתמול נסעתי באוטובוס
מחולון לראשון לציון, ושמעתי ילדה אחת
לוחשת לחברתה בקול: "זוכרת שסיפרתי
לך על אביחי? כשחזרנו מהטיול השנתי
הוא ישב לידי כל הזמן. בהתחלה הוא
נרדם עלי, ואז אני נרדמתי עליו.
וכשהתעוררנו, כל הכיתה צחקה".

יציבה לקויה

אני מביט בגב שלי בראי
וסופר את הפצעים הקטנים
ואת השערות שכבר מאיימות
להתאחז בו בגיל העמידה.
הגב הזה עלול להישבר
בכל יום, ואני יודע היטב
שגב שבור סודק את בעליו.
ובכל זאת, כרגע אלה רק כאבים
הנראים בני חלוף. אני ממשיך
כאילו שום דבר לא יגרום לי
יום אחד, לפני שאלך לעבודה,
לזחול אל הכיור ולקרוס תחתיי.

סופ"ש

שוב אתה בבית. פריחת הכלניות עבורך
היא אייטם חדשותי בלבד, שאתה קורא
בסמארטפון אגב נמנום באחת בצהריים.
מבחינתך הכותרת הראשית היא שאמש
המסעדה שישבתם בה הפכה לפתע
צבעונית כל כך. צחקתם כמו הילדים
שמעולם לא הייתם, מקווים שאיש לא
מבחין בווילון הדקיק שמפריד אתכם
מהאוכלים והשותים. שאיש לא יודע
שאתם כל כך רוצים ופוחדים לגלות
שהוא עשוי קרעים-קרעים של חלום.

דיון

אולי עדיף לא לדבר עוד על נשים וגברים
ועבודה ופוליטיקה. אולי עלינו לעבור
לעקרוני: אילו בעיות מתמטיות נותרו?
מי אמר למי, ולמה? התוכלו למנות דוגמאות
לאהבת חינם בתורה? נחיה כראשים ולבבות
מעל גופים שעלו יפה פחות.

אבן גבירול

אני בוהה כבר שנתיים באותה פינה
ליד החלון, שמתחתיה כיסא עץ פשוט
לאורחים. מדמיין איך אני מצטלם שם
כמשקיף לעבר האופק הקרוב
שמבטיח מעט חוץ מאוכל בינוני
ופקקי תנועה. עוד מעט אתחיל
את היום, אני נשבע לעצמי,
אבל בינתיים אני מול הפינה
והיא מולי.

שפעת

כבר שבע בערב ואני עדיין
נושא בפי טעם חלש וקהה
של ארוחות חפוזות מאולתרות
לובש פיג'מת פוקס מטונפת
ומאשים את הווירוס שחטפתי:
קומפורט זון כתרופה, פייסבוק
כרופא אוהד. יצאתי כבר מארון
או שניים בחיי, אבל לא אצא
מארון האנשים שלא עושים
שום דבר עם עצמם.

שדה

"אז מתי אתה כותב?", היא שאלה
בשדה שלמדנו לעטוף בסקרנות נבונה
ומהורהרת. "אף פעם", עניתי אחרי דקה
שבה לא רחרחתי אף פרח, רק צעדתי
בנעליים מבהיקות מבוץ. "אני מרגיש
שאף פעם. שהבקתה תמיד מזמנת
אתגרים חדשים". "זה לא אתה",
היא צחקה. "אתה לא הולך בשדות.
הבקתה היא דירה מרווחת שבה
אתה סובל מכאבי גדילה. ואתה
אף פעם לא שותק בשעת הצורך,
במיוחד כשזה חשוב. כך שאתה
יכול לשקר לדף המתמלא
ככל שתחפוץ, איתי תידרש
להזיע את כל נשמתך".

אהבה קולינרית

אולי תאכל ויידלק לך האור
אולי תשתה ותיפתח לך הדלת
וכשתיקח את הצלחת לכיור
היא תיכנס פתאום יפה ומסורבלת

והיא תגיד שהיא היתה תמיד בחוץ
ורק חיכתה שתסיים מהצלחת
והיא תיגע בך, דהוי ולא-רחוץ
ותתעורר בך בת טעם קצת נשכחת

והירח שוב יהיה עפיץ מאוד
והקוקטיילים יקשטו את הרקיע
וכשתלכו לברים או למסעדות
תפריט עתיר חיבה מיד יופיע

ותתענגו על המנה הראשונה
ועל העיקרית, ועל בכלל
וכשתלווה אותה לאט לתחנה
הרחובות אתכם יאכילו בחשמל

ואז תודה שזה מזמן לא היה כך
תתחיל לשכוח איך יכול להיות אחרת
אך כשתאמר זאת לפתע היא תברח
ותישאר רק עם גפילטע וחזרת

אלטרנטיבות

לו היית נער בגופיה
שטורף את בית הספר
ושורף חצרות במבט אחד,
האם גם אז היית ממתין לי
כמו נמר מפואר ורעב
שמטייל מרצונו בכלוב?
הלוואי שלא היית נמשך
אחר האחת שכתבה לי
פתק שטנה בדיו סתרים:
"זה לא יעזור לך.
לך כלום לא יעזור"

כשנגעתם בי בפעם הראשונה
חשבתי על שני זאבים יפים
שמערסלים עופר מבוהל:
בכל רגע נראה שהם
עומדים לטרוף אותו,
ולבסוף הוא נטרף
ואז מבקש עוד.

סיזיפוס

הפעם הוא דווקא עשה הכל נכון:
הוא הפך והפך בבעיית האבן
והבין שיש זווית, ויש פתרון,
ובהחלט יש תקווה.

אבל אוהדיו ידעו שיהיה שם קוץ
או זיז, או טעות חישוב זעירה,
ושמי הערב שוב יצחקו בפניהם
ותחתית ההר תיאנח בשובם
והם יאכלו מאוחר, בלי חמדה
היי, אולי בשבוע הבא.