שוטרים

כשעצרו אותך בהפגנה שתקתי. השוטרים נשאו את גופך במהירות, וידעתי שאם אצעק - אצטרף אליך בניידת. וזה הדבר האחרון שרציתי באותו רגע: אחרי שלוש שנים ביחד, לא היינו צריכים אפילו לריב כדי לדעת שהגיע הזמן. אין ברירה אלא לנתק את החבל הקושר אותנו זה לזו, ואיש מאיתנו לא יעז לחתוך אותו. אז חשבתי שאולי השוטרים יפתרו את הבעיה, וייקחו אותך לתא מעצר רחוק, מבודד, סודי. קיוויתי שלא תסבלי שם, שתשחקי שש בש ותראי טלוויזיה, אבל שלא יתנו לך להתקשר לאף אחד - אפילו לא אלי. למחרת שחררו אותך בערבות, וכשהגעת לדירה רציתי לרוץ ברחוב כשידי קשורות באזיקים.

אבניירו

הסלעים שהיו פעם אני מרסקים
ללא מאמץ את ידי המספריים.
זכרונות שנצברו בכל ציפורן
הפכו חלולים, גם הכיסוי
התרפט. אף התערבות לא
תמומש בעתיד הקרוב, היד
לא תהפוך למקל קסמים.

מסילה

שוב סובל משיבושים בְּרכבות
שהן רק שלי. קרון אחד ממהר,
האחר מסרב לבוא. בסוף המסע
מחכה קופאי אדיש, מביט בבוז
על הכרטיס שהתקמט במעיל,
סוגר בפניי את דלתות הזכוכית.
חייבות להיות כאן דרכים עוקפות.

גנבים

תיק הגב הצנוע מתנוסס
כשהם אוחזים בו במשותף,
כמו סמל החיבור.

לא קל לברוח, אך היא
מבליעה חיוך: לבסוף
השיגו את סודותיהם.

שיר ערש

צלול היה היום השלישי באוהל. התמתחת
כמי שמוכנה לכל, רגל אחת בדירה הקטנה,
השנייה כבר עמוק בבוץ. צעדנו במסלולים
שקצותיהם בלתי תפורים, מחפשים יציבות
ומועדים הדדית. מפלצות עשויות שיניים
התחבאו מאחורי שיחים חורשי רע, אך אנו
ידענו לחבר מילות הרגעה. עכשיו אמהר
לספר לך הכל לפני השינה, לפני הצעקה
המבוהלת ששורפת אותך מדי לילה,
שוקד נואשות על שיר הערש שאת
צליליו רק שנינו יכולים להכיר.

להצית את החדר

להצית את החדר נראה בחלום כמו
מסע הצלה -  להאיר את הדלתות,
לנפץ כל מזכרת נשכחת. כשאספת
לחיקך שברים, חשבתי ששמעתי
אותך זועקת: איך אפשר להישאר
כל כך זקופים כל הזמן.

אבק

אמיתות מותירות סימנים, את קובעת, כמו חתול
הקופץ מן התקרה, שורט את פנים הירך
ורץ לאלפי חתולים המצפים מחוץ לדלת,
מרותקים למשמע תוצאות התעלול. ועכשיו
לשפשף את השיער בספוג פג-תוקף, לנקות
את הקירות הסדוקים במטלית שדהתה,
לדחות ולדחות את ימי החשכה.