שבת ראשונה

צועד בין מרצפות חשוקות שיניים לבין
קירות הקליפה הדקה, רהיטים מלאי
זיכרון ותמיהה חשדנית להכעיס.
רק הדהוד מקוטע של פזמון מפר
את דממתו הבזויה של הדייר החדש.

גיאוגרפיה

אני פותח את לולאות השכחה, פושט
בעדינות את חגורת האיים שכל
כך הערצתי. שט למחוזות שהכרתי
בשמות אחרים, מפרצים שאיש
לא יזהה כמוני. ההבהוב שלפני
כיבוי האורות לועג לשלום הקר,
מחזיר אותנו למערבולת שיצרו
החושים הפוקדים עלינו להפליג
מול הסערה, זה בבשרה של זו.

*

אל תשליכני כאן בחצרות החשוכות
כשהימים מתכווצים והכסא מתנדנד
כשהמיטה מתארכת והגוף מתקצר
כשאין איש לשאוג אליו יותר.

מנטה

דוקטור תן לי עוד מנטה חזק לקיבה
מספיק מנטה כדי לחיות נפשות
מספיק מנטה כדי לשנות עולמות
מנטה מרה כמו גורל בלהות
מנטה טובה כמו אלפי סוכריות
מנטה זקנה, מפילת גורלות

מנטה משנה חיים בטריקת שער
שורפת את החזה הנפול
מלקה את שיפולי הבטן
מעמידה את הזין כמו אריה
רק מנטה אבקש בטרם
תנוח עלי השמיכה הכבדה
לפני שאשכח איך לקום.

גשם על כביש 2

בין צלילי חשמל כוזבים מתערפלים בעוד לילה
שבו חיפשתי אותך אחרי אלף נסיעות חסרות
מטרה אלפיים הפלגות ללא קברניט שלושת אלפים
ילדים מנחשים בלי יותר מדי תקווה. בסוף עוצרים
בתחנת הדלק כולך נטענת, גופנו הוא אוקטן
נשפך מלב נטול עופרת. ואין לי אלא להלין על
כל כוכב שהבטיח אף יותר בהבהוב נאיבי,
מבלי לפענח שכבר התחלפה השעה גם היום
לא נשאר, צימאון לנגיף מסתורי לא מוסבר,
עייפות של הנפש יודעת כיצד לכבות בבדידות
רגשות מצטלבים, לעצום זוג עיניים בורקות.

חלודה

הגוונים שנעלמו בין אלפי
ההסתערויות, האורחים ששמטו
את המגבעת בכל ביקור, הילדים
שהתחמקו כל חייהם מלתפוס
את הזמן, שממשיך להחליף ידיים
כמו אותו קוסם שנשכח.

החייל

בקו שמחזיר אותי מהעבודה יושב
חייל כועס. השיער שלו דומה לשלי
(רק קצר יותר), והוא מרכיב דווקא
את משקפי השמש של אבא. המדים
מונחים עליו מתוך הרגל ישנוני.
הוא היה יכול להיות אני, למה לא?

עם התחושה המונוטונית, המסדרית,
גם אני אחוש בפיצוץ שמאחורי חומת
האין סיבה להתלונן. אני רוצה לטלטל
את החייל ההוא בכל כוחי, אבל יחסינו
יסתכמו בתנועות שהגוף מסוגל להן -
אדישות, מתרגלות לכל.