יושב באוטובוס ומנסה להתרכז
בשירים של קארבר. אלא שהנער הצנום,
בשורת המושבים שלפני, מורה לאחיו הקטן:
"עכשיו אתה תשב", בקול שדומה מאוד
לצעקה. האח מציית, אבל בעיניו של הנער
ניתן כבר לזהות את הפחד מפני הבקעים
שבתוך כל זה.
אחר כך אני יורד בתחנה ומחכה
בסבלנות במעבר החציה,
מרשה לחוקים אלמוניים להוביל אותי עד כדי
הפרדה מכל דבר אחר, סביר.
עושה רושם שיש לי בעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה