מִשְׂחֶה לילה

פתח את החלון
לפני שתירדם.
תן לחושך
לאחוז בגופך,
כמו בנהר.

כל השאלות יעלו
אחרי שהפחד
יאבד אחיזה.
אבל הגוף הקל,
והארוחה שתכין מחר.

ייעול משימות שוטפות

אנחנו מחלקים את היום לפיסות מדויקות של עכשיו.
מעניקים שעות לאלבום, לסרט, לארוחה בהיקף בינוני.
מזדיינים לפי לו"ז, כולל תזכורות ברגעים מכריעים.
מתעוררים חמש דקות אחרי צלצול השעון המעורר,
ואז מקטרים בקצב אחיד, עד להכנת הקפה.

מודדים את המרצפות בהתאם לדרישותינו.
מרוויחים זמן בפתיחה איטית של מעטפות.
מנתקים כשצריך, מסננים כשצריך,
זמינים תמיד, עונים אף פעם.
דואגים לוודא מראש, וגאון מי שהמציא
את כל מה שמסביבנו ברגע נתון.

אז ככה וככה וככה, ועוד יום עובר, ותודה לאל
שכבר כמעט חמישי. מקלחת של עשרים דקות,
ומה ללבוש עוד חמש. בקבוק אלכוהול ישחרר
אותנו, סיגריה בנקודת מפנה של
הרס-לכאורה, ואולי גם סמים קלים
לכנפיים מבטון. נרקוד ונסתכל מסביב.
בשבת נקום מאוחר, ונבהה בתקרה
עד שיימאס. הנה העננים באים.
הנה זה מתחיל.

(תודה לתמר לן)

צפיפות

יושב על מיטה רחבה מדי
בחדר צר מאוד, ובוהה
בשתי אחיותיי, מנסות לאחוז
זו לזו בגרון. "זה לא באמת",
הן מאשרות בפניי, אבל
הידיים שלהן יוצקות
משקל, ויתפוצצו בקרוב
מעודף אצבעות. אני מבחין
בטפט שדהה. הוא קורץ
לחלון המסורג.

הקיץ הבא

אני מבטיח להתקשר אליךְ
כשהרגל המכנית תפסיק לבעוט
או כשרמת החומציות תרד
(כמו בפרסומות)

בתחנה המרכזית בירושלים

זאת הפעם הראשונה שאני כאן
מאז המדים. השומר שבירך אותי
לא בא היום, ומישהי מרשה לעצמה
לעקוף בתור למכונת השיקוף.

אני מדמיין דלתות נעולות. זעקות.
את הפחד הגדול שקָהה. עם מתכות
בכיסים, ותעודת השחרור בבית,
אני כבר יכול להיחשב לחשוד.

לא כלום

מול החוף, שתי ילדות רצות לכיוון
הספסל שעליו אני יושב. הן עירומות,
ואני מסיט את המבט כדי שהגברת,
שיושבת לידי, לא תחשוד שאולי.

"אל תרוצו לכביש!", אני שומע
אותה צועקת. הילדות נבהלות
ומתחילות לבכות, אז היא
פונה אליהן בעדינות,
כחוקרת עתירת ניסיון.

"אמא שלכן פה?
היא הלכה לשחות?
נשארתן לבד?"

האם דווקא חוזרת כעבור
פחות מדקה. היא שקטה מאוד,
ואומרת לילדות כמה מילים
בשפה זרה. הן מפסיקות לבכות,
ושלושתן הולכות משם,
אני לא יודע לאן.

הגברת שלידי רוצה לומר
דבר מה, אבל כשהיא
פותחת את הפה -
היא רק משתעלת, שוב ושוב.
אני חוזר לספר שלי.
השמש ממשיכה לשקוע.

ביקור מאוחר בתיכון

קשה למצוא מקום להתחבא מאחורי
ערימת הבטון שנבנתה במקום
אולם הספורט המתפורר. תלוליות אדמה
מסמלות את המקום שבו התמזמזתי
עם החברה הראשונה שלי, במקום
לשבת בכיתה וללמוד צרפתית.
אז עוד לא יכולתי לדעת שבגללה
אני אתחבא במשך חודשים מכל
מה שאני אוהב. "למה אתם עומדים?",
אני שואל את הילדים החדשים,
"תראו איזה דשא השאירו כאן".

נכה וגבוה ברחוב אבא הלל

יושב באוטובוס ומנסה להתרכז
בשירים של קארבר. אלא שהנער הצנום,
בשורת המושבים שלפני, מורה לאחיו הקטן:
"עכשיו אתה תשב", בקול שדומה מאוד
לצעקה. האח מציית, אבל בעיניו של הנער
ניתן כבר לזהות את הפחד מפני הבקעים
שבתוך כל זה.
אחר כך אני יורד בתחנה ומחכה
בסבלנות במעבר החציה,
מרשה לחוקים אלמוניים להוביל אותי עד כדי
הפרדה מכל דבר אחר, סביר.
עושה רושם שיש לי בעיה.

מרחק הליכה

יושב בחדר בבוקסר ומנסה
להירגע. המזגן דולק ואני
חושב על דלקת ריאות, וגם
עליך. נתת לי לחכות שעה
בערב, מחליף ספסלים ומתקשר
מתוך הרגל. בסוף נשרכתי
הביתה, בועט פחית ספרייט
ומזיע את היקום. בעל כורחי
אני נזכר בפנים שלך, בשיער
הקצוץ שמקל עלי למלמל
קללות מסוימות, ומקשה
עלי להימנע מחיוך גם
בלילה כזה.

23

כמעט כל זוגות המכנסיים שלי
נופלים ממני קצת, גם כשהם
כביכול במידה הנכונה. אני
מעמיד פנים שזאת גזרה נמוכה,
ושצריך להתרגל. אם המצב
באמת חמור, אני קורא לאמא
כמו ילד בחוף הים. "עוד לא
ראיתי דבר כמוך", היא מעירה,
רכונה על החוטים, "אתה רק הופך
לרזה יותר בכל שנה. הסוף יהיה
שתיעלם לגמרי". לפני השינה
אני מחליף לבוקסר, סוגר את
החלונות ונזכר בימים שבהם
היה לי מספיק גוף כדי
שאזהרות כאלה יגרמו
לכולו לרעוד.

מהלך הגנתי

מתיז דיאודורנט על 

עצמות רוטנות, הנדסה

של סטריליות ומרחק.

החשיפה לא תוכל

להימשך יותר

מעשרים וארבע שעות.

תפילת קיץ

מי שיציל את העשבים הפצועים
מי שישקה את התפרחת הרעילה
מי שידאג לתולעים המותשות
מי שישמור על הקיץ הכבד
הוא שיגן עלינו ויפלס דרכנו,
אמן, כן יהי רצון.