וקארבר היה רק בן 40 כשהוא התחיל.

וכשאני אהיה בן 40 אני מפחד לסיים.

וכשתהיה בן 100 תצלע אלי הביתה

נשב, נשתה משהו, לא נהיה בטוחים

מה באמת היה כל זה.

שכנים

ובסוף הצעקות תחזרו לשבת מול החלון

ולדבר על אוכל ושיעורי בית. לצעקות יש

מומנטום משלהן: קרשנדואים של געגוע

לחיים שלא התקיימו. השכנים ממול

(שאלה אנחנו) שומעים ומתלבטים

אם להזמין משטרה, אבל אז
אוכל ושיעורי בית, וכו'.

שדה בוקר

אני מתגעגע לתקופה קצרה מדי

שבה נוצרה אפשרות לא אפשרית

להיכנס לתבנית שלא התאמתי לה:

חניך פנימיה שאוהב טיולים ומעשן

ומזדיין כל היום, עם כתפיים רחבות

ומשהו שכובש אותך, שלא מתכווץ,

שאפילו הצבא לא ישבור, או שסתם

יתחבא מהצבא וימשיך ללכת בשדות.

לאן הוא מגיע בסוף, בחור כזה?

אחרי כל ההליכות האלה

איפה הוא יושב בגיל שלושים

איפה הוא שוכב בגיל ארבעים

אולי הוא בכלל מת צעיר

אולי הוא אני של עכשיו.

ירקות

את אף פעם לא הולכת לשוק:

רועש מדי, צפוף מדי, נדחפים

בלי אזהרה. קונָה כרוב עייף

בסופרמרקט פתוח 24/7,

פותחת שקיות במיומנות

וחוזרת הביתה כמו אחרי

תיקו בכדורגל. אולי היום

אני אסע רחוק, אקח קו

עם מספר תלת-ספרתי

שנוסע למקום שבו מתרחש 
שום דבר אחר לחלוטין.

פורנו אישי

אני מסתובב מצד לצד

במיטה הגדולה. חושב על

תחתוני נשים ואם הייתי רוצה

להיכנס אליהם או ללבוש אותם.

עכשיו שש בבוקר ואני שומע

את משאית הזבל מלמטה

ואת צעקות הפועלים. עומד לי,

אבל אני לא רוצה להעיר אותך

ואני מאוד רוצה לחזור לישון.

אני מהרהר בעבודה, אוכל,

כביסה, כתיבה. אני חושב

על העדפות מיניות ומתווכח

שוב עם עצמי. אתמול גילחתי

את בית השחי אבל דווקא עכשיו

בא לי להיות דוב שעיר ודוחה.

ובכלל, נראה לי שזה זמן טוב

להיות מישהו קצת אחר.

אשכולות פיס

בחלום אני עובר בין אשכולות פיס:

ערים מקבילות, זמנים מקבילים,

תערוכה מתחלפת. ערב הוקרה לילדים

שקלעו לטעם. תוכנית מחוננים ומורים

שנשחקים קצת פחות. אפשר להמר

שהכל יישאר נקי. חללים סטריליים

שבהם קורים כל הדברים הנכונים.

אתם יושבים על המרפסת שהיתה שלנו פעם,

מעשנים את הסיגריות שהיו שלנו פעם,

קוראים את העיתונים שהיו שלנו פעם,

ואתם אחרים כל כך. אחרים כל כך.

גלגלים

שוב שותקים באוטובוס. לידנו יושבות שתי נערות

מבית ספר לאמנויות. הן מדברות זו עם זו בקלילות

וביטחון מוחלטים. מאחורינו יושב איש מבוגר ומיוזע,

הוא מדבר בטלפון ומחווה תנועות גדולות בידיו,

רואים שאין לו מושג. האישה שיושבת לידנו

לא מדברת, רק שולחת מבט מאשים.

ובעצם היינו יכולים להיות במקום אחר.

אולי באמסטרדם או בברלין, או פשוט במונית,

יש לנו את הכסף. יש לנו מספיק כסף כדי

לברוח למקסיקו ובחזרה. אבל בינתיים אנחנו

נגררים הביתה בקו 63, מגלגלים בראש

את נושאי השיחה שאיש לא יתחיל.