יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

אהבה קולינרית

אולי תאכל ויידלק לך האור
אולי תשתה ותיפתח לך הדלת
וכשתיקח את הצלחת לכיור
היא תיכנס פתאום יפה ומסורבלת

והיא תגיד שהיא היתה תמיד בחוץ
ורק חיכתה שתסיים מהצלחת
והיא תיגע בך, דהוי ולא-רחוץ
ותתעורר בך בת טעם קצת נשכחת

והירח שוב יהיה עפיץ מאוד
והקוקטיילים יקשטו את הרקיע
וכשתלכו לברים או למסעדות
תפריט עתיר חיבה מיד יופיע

ותתענגו על המנה הראשונה
ועל העיקרית, ועל בכלל
וכשתלווה אותה לאט לתחנה
הרחובות אתכם יאכילו בחשמל

ואז תודה שזה מזמן לא היה כך
תתחיל לשכוח איך יכול להיות אחרת
אך כשתאמר זאת לפתע היא תברח
ותישאר רק עם גפילטע וחזרת

יום שני, 28 בדצמבר 2015

אלטרנטיבות

לו היית נער בגופיה
שטורף את בית הספר
ושורף חצרות במבט אחד,
האם גם אז היית ממתין לי
כמו נמר מפואר ורעב
שמטייל מרצונו בכלוב?
הלוואי שלא היית נמשך
אחר האחת שכתבה לי
פתק שטנה בדיו סתרים:
"זה לא יעזור לך.
לך כלום לא יעזור"

יום שבת, 26 בדצמבר 2015

כשנגעתם בי בפעם הראשונה
חשבתי על שני זאבים יפים
שמערסלים עופר מבוהל:
בכל רגע נראה שהם
עומדים לטרוף אותו,
ולבסוף הוא נטרף
ואז מבקש עוד.

סיזיפוס

הפעם הוא דווקא עשה הכל נכון:
הוא הפך והפך בבעיית האבן
והבין שיש זווית, ויש פתרון,
ובהחלט יש תקווה.

אבל אוהדיו ידעו שיהיה שם קוץ
או זיז, או טעות חישוב זעירה,
ושמי הערב שוב יצחקו בפניהם
ותחתית ההר תיאנח בשובם
והם יאכלו מאוחר, בלי חמדה
היי, אולי בשבוע הבא.

יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

אני כותב גם כדי לתעד את החורים
שבתוך כל זה. אני מקפיד לא לשכוח
שמסביב לחורים יש רקמה, ובה
אנחנו נוגעים בחיבה מדי יום.

שוב בבית

רצית להיות לבד כל היום
וכשבאתי, הווילונות הסתירו
את הגילוי ששקע הצוואר
רק כמעט בגודל הנכון.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

רונה

ידיה הקטנות תפסו את כתפיי

חזק מהצפוי. אני חושב

שמעולם לא הוחזקתי

באמת עד אז: כל כך

משוכנע בפשטות האחיזה.

Day Off

כשהערתי אותך בחדר האורחים
יצאת מהמיטה לבד ולאט והסתכלת
על הסדק בקיר. "זה לא דימוי", הבטחת.
"לא ברחתי ממך. אני באמת קצת חולה".
כשהכנתי לך תה חשבתי ששמעתי אותך
צועקת: "איפה כולם? כולם פה?"
אבל איש לא צעק. ובקושי אנחנו היינו.

יום שני, 24 באוגוסט 2015

פסיכולוגיה חיובית

ביום שבו הלהקה שאתה הכי אוהב
החליטה להתפרק ישבנו בסלון
ולא דיברת על זה. מעל גיל מסוים
זה כבר לא מקובל לאהוב להקות
כמו שאוהבים אנשים. ובכל זאת
ידעתי שכואב לך. שאלתי בעדינות
אם אתה מתכוון לעקוב אחריהם
גם בקריירות הסולו, אבל אתה
רק רצית לקרוא ספר שמצאת אצלי.
הספר דיבר על פסיכולוגיה חיובית
ולא האמנתי לאף מילה שכתובה בו,
אבל אתה מלמלת "שמע, זה יפה,
באמת יפה". אחר כך הלכת לשירותים
לדקות ארוכות. אני לא יודע אם בכית,
אבל כשיצאת אמרת שכבר מאוחר
ונתת לי חיבוק. רק אחרי ששמעתי
את האוטו מתרחק במורד הרחוב
הרשיתי לעצמי לשמוע את הלהקה
מבצעת שיר ערש שנכתב בשבילך.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

השראה

אני לא אוהב את מה שאף אחד כותב
אני לא יכול לסבול ניקוד
אני שונא דימויים של חיות ובמיוחד יונים
בעצם אני די שונא שירה
ואפילו קארבר, שאני בעצם אוהב -
היו לו המון שירים מחורבנים
וגם לי יש המון שירים מחורבנים
(זה כנראה אחד מהם)
אבל כמה פעמים ישבתי וידעתי
שבתוכי צומח משהו שבעתיד
אביט בו כמו על הזוהר הצפוני
נלהב עד כדי ריצת אמוק
לא מאמין שהוא באמת שם.

לאב הוטל

מיד כשהגענו לים ראינו
זוג מזדיין. זה היה כמו
לבקר בלאב הוטל בטוקיו,
כולם מצפים שתזדיין
ואפילו לא טורחים לקרוץ.
אנחנו רק ישבנו וניסינו
לדבר על החיים, אבל
במקום זה רק שרנו שירים
וחיכינו לחזור הביתה. הגלים
הגבוהים תקפו פתאום והטלפון
שלי נהרס. אני כמעט אף פעם
לא רוצה להשתולל וכמעט תמיד
פוחד שיום אחד לא אוכל
להשתולל יותר. כולם מצפים
ממני לשחרר, אבל הכוונות הטובות
מובילות אותי רק לשכב בים
ולקוות שתביני.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

מענה

בכלל לא ציפיתי שתעני לטלפון:
הייתי מסתפק במענה קולי חכם 
מהסוג שנהוג בחברות האשראי.
הוא היה מבשר שאת קצת עסוקה
ומבטיח לי שמיקומי נשמר
וששיחתך חשובה לי מאוד.
אבל את ענית בקול מהוסס
ופתאום לגמרי לא ידעתי
במה את יכולה לעזור.

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

היא מחלקת נשיקות פרעושים
לכל מי שמוכן לקחת
בשמלה מלוכלכת ובידיים חשופות
היא מטיילת שוב בין מדרכות
השעון שלה תמיד מאחר בדקה
הייתי רוצה להיות יותר בשבילה.

שבת בצהריים

שוכב מתחת למזגן המטפטף וקורא ספר ישן.
הייתי יכול להיות באלף מקומות עכשיו
טובים יותר ורעים יותר, אבל שונים,
ובכל זאת אני מתחת למזגן המטפטף.
ואני יודע כמובן שזה לא רק גשם,
ושאני צריך יום אחד לנגב את הלכלוך,
להבריק את הפרווה ולצאת לצוד.
אבל יש עוד זמן, ובכלל, חם בחוץ,
וגם בעלילת הספר אין סיבה לקום.
אבל לי עוד תהיה סיבה. עוד תהיה.

השיר

אני הכי אוהב את השיר הזה
מכל השירים שהלהקה כתבה
כי הוא אפילו לא מנסה להסוות
כמה הם התאמצו ליצור אותו
כמה הם הזיעו בחדר העבודה
בין קלסרים של הנהלת חשבונות
איך הם שרבטו ויצא להם חרא
ואז שרבטו שוב, וקיללו את הכל
איך הם היו אני לכמה שעות
שבעיניהם נראו כמו נצח
ובסוף השיר יצא. ויום אחד
ייצא גם השיר שלי.

יום שישי, 14 באוגוסט 2015

שבוע לבד בבית

כל הבגדים המסודרים בארון לא יכסו
על העובדה שאני פוחד להיות גלגל חמישי
בכל מכונית אפשרית. הקירות מסתכלים עלי
כמו ברמן מהסרטים שמוזג לי עוד דרינק
של סטגנציה. עוד רגע ואשבור את הטלפון
רק כדי לא להתקשר אליך ולהגיד שנמאס.

סוסים

יושבים בפאב מתחת לבית ורואים
מירוץ סוסים בטלוויזיה. רק עברתי
לגור איתך לפני חודש, אפילו עוד לא 
פרקתי הכל. אני שואל אותך
מה עושה מירוץ סוסים באמצע
אבן גבירול. במקום לענות את מדברת
על החברים שלנו שהתגרשו לא מזמן.
הם הבטיחו להישאר חברים, את אומרת,
שלא נצטרך לבחור צד. אני שותק ומביט בך.
כל כך מפחיד להמר לא נכון.

יום שני, 3 באוגוסט 2015

כתב

הכתב שלי מביך, אני יודע:
אוסף חרקים נדירים וכעורים על דף,
כל אחד שונה ממשנהו. לא קריא,
לא מובן, לא צפוי. אבל כשאני מקליד
משהו מאבד צורה, ומקצות האצבעות
יוצא כאב עמום. הייתי פחות צפוי פעם,
וזה בדיוק מה שחסר לי עכשיו.

יום ראשון, 26 ביולי 2015

וקארבר היה רק בן 40 כשהוא התחיל.
וכשאני אהיה בן 40 אני מפחד לסיים.
וכשתהיה בן 100 תצלע אלי הביתה
נשב, נשתה משהו, לא נהיה בטוחים
מה באמת היה כל זה.

יום שבת, 18 ביולי 2015

שכנים

ובסוף הצעקות תחזרו לשבת מול החלון
ולדבר על אוכל ושיעורי בית. לצעקות יש
מומנטום משלהן: קרשנדואים של געגוע
לחיים שלא התקיימו. השכנים ממול
(שאלה אנחנו) שומעים ומתלבטים
אם להזמין משטרה, אבל אז
אוכל ושיעורי בית, וכו'.

יום שבת, 11 ביולי 2015

שדה בוקר

אני מתגעגע לתקופה קצרה מדי
שבה נוצרה אפשרות לא אפשרית
להיכנס לתבנית שלא התאמתי לה:
חניך פנימיה שאוהב טיולים ומעשן
ומזדיין כל היום, עם כתפיים רחבות
ומשהו שכובש אותך, שלא מתכווץ,
שאפילו הצבא לא ישבור, או שסתם
יתחבא מהצבא וימשיך ללכת בשדות.
לאן הוא מגיע בסוף, בחור כזה?
אחרי כל ההליכות האלה
איפה הוא יושב בגיל שלושים
איפה הוא שוכב בגיל ארבעים
אולי הוא בכלל מת צעיר
אולי הוא אני של עכשיו.

יום שישי, 10 ביולי 2015

ירקות

את אף פעם לא הולכת לשוק:
רועש מדי, צפוף מדי, נדחפים
בלי אזהרה. קונָה כרוב עייף
בסופרמרקט פתוח 24/7,
פותחת שקיות במיומנות
וחוזרת הביתה כמו אחרי
תיקו בכדורגל. אולי היום
אני אסע רחוק, אקח קו
עם מספר תלת-ספרתי
שנוסע למקום שבו מתרחש 
שום דבר אחר לחלוטין.

פורנו אישי

אני מסתובב מצד לצד
במיטה הגדולה. חושב על
תחתוני נשים ואם הייתי רוצה
להיכנס אליהם או ללבוש אותם.
עכשיו שש בבוקר ואני שומע
את משאית הזבל מלמטה
ואת צעקות הפועלים. עומד לי,
אבל אני לא רוצה להעיר אותך
ואני מאוד רוצה לחזור לישון.
אני מהרהר בעבודה, אוכל,
כביסה, כתיבה. אני חושב
על העדפות מיניות ומתווכח
שוב עם עצמי. אתמול גילחתי
את בית השחי אבל דווקא עכשיו
בא לי להיות דוב שעיר ודוחה.
ובכלל, נראה לי שזה זמן טוב
להיות מישהו קצת אחר.

יום ראשון, 5 ביולי 2015

אשכולות פיס

בחלום אני עובר בין אשכולות פיס:
ערים מקבילות, זמנים מקבילים,
תערוכה מתחלפת. ערב הוקרה לילדים
שקלעו לטעם. תוכנית מחוננים ומורים
שנשחקים קצת פחות. אפשר להמר
שהכל יישאר נקי. חללים סטריליים
שבהם קורים כל הדברים הנכונים.

יום שבת, 4 ביולי 2015

אתם יושבים על המרפסת שהיתה שלנו פעם,
מעשנים את הסיגריות שהיו שלנו פעם,
קוראים את העיתונים שהיו שלנו פעם,
ואתם אחרים כל כך. אחרים כל כך.

גלגלים

שוב שותקים באוטובוס. לידנו יושבות שתי נערות
מבית ספר לאמנויות. הן מדברות זו עם זו בקלילות
וביטחון מוחלטים. מאחורינו יושב איש מבוגר ומיוזע,
הוא מדבר בטלפון ומחווה תנועות גדולות בידיו,
רואים שאין לו מושג. האישה שיושבת לידנו
לא מדברת, רק שולחת מבט מאשים.


ובעצם היינו יכולים להיות במקום אחר.
אולי באמסטרדם או בברלין, או פשוט במונית,
יש לנו את הכסף. יש לנו מספיק כסף כדי
לברוח למקסיקו ובחזרה. אבל בינתיים אנחנו
נגררים הביתה בקו 63, מגלגלים בראש
את נושאי השיחה שאיש לא יתחיל.

יום שבת, 27 ביוני 2015

נראה לי שזה זמן לעצור קצת:
לקרוא רומנים, לטייל בגבעות,
לחיות את הקלישאה. החיפזון
לא מהשטן, אלא מאיתנו,
אבל גם משם לא תמיד
יוצאים הדברים הנכונים.


יום שבת, 30 במאי 2015

הייתי שותה בירה וכותב שירים במרפסת, אבל אין לי מרפסת. במקום זה אני סובל בחדר העבודה הקטן מכפי מידותיי. כל מה שאני עושה הוא לא לשבת בבתי קפה, לא להירגע. להישאר בבית ולהעמיד פנים שאני עושה משהו חשוב עכשיו. כשנישקתי אותך בגיל 14 לא חשבתי שתישארי אותו הדבר היום. טוב, לא אותו הדבר פיזית, אבל אותה הבטחה ששום דבר לא עומד מאחוריה, ודווקא בגלל זה היא כל כך טובה.

יום ראשון, 24 במאי 2015

ניצבים


עם משקפי השמש שלי אני נראה כמו אדם אחר לגמרי, דואג פחות, מודע פחות לסביבתו. לפעמים אני מדמיין שאי אפשר באמת לראות דרך המשקפיים, אני רק צופה בעולם כפי שאני זוכר אותו ולא כפי שהוא באמת. האנשים האלה כבר כיכבו כניצבים כשיצאתי לקניות לפני שבועיים. האדון הזה התאפק כל כך חזק לא לצעוק על אשתו ברחוב, שחששתי מהרגע שבו הוא יסובב את המפתח ויחזור איתה הביתה. בכל זאת מצאתי סיבה לדאוג, גם בשידור החוזר.

יום שבת, 16 במאי 2015

טסטוסטרון

גם בלי מלחמות גברים מתים מוקדם מדי, חמש שנים
לפחות לפני נשים. אף סבא לא שרד כשבאתי לעולם,
שפיצה אותי בשתי סבתות שחיות עד היום. רק השבוע
אבא התעלף בחומוס: הוא ניגש לארוז את השאריות
מהמנה שאכל, והתיז חמוצים וקולה על הסועדים
האחרים. "בסך הכל מעדתי", הוא הסביר, "זה נוירולוגי,
לא צריך להתרגש". לפעמים הלב שלי מתפוצץ מכעס
ואני פוחד שזה לא ייגמר טוב, לפעמים שורף לי בגב
והבטן בולטת והעולם משעמם ואני תוהה אם מכאן
זה רק נהיה יותר גרוע. אבל הנשים - הן ינגבו טחינה
מזוויות הפה, יושבות לשולחנות מתכת דוממים.

יום ראשון, 10 במאי 2015

התעמלות

בזמן האחרון אין שום רוך
בתנועות שלי: אני משתמש בברכיים יותר מדי,
מקפל בפזיזות את הגב, הכל תפוס ורוטן
ויוצר אשליית מאמץ. מזהה סימני מתיחה
או אולי, בפשטות, סימני אזהרה.

יום שני, 4 במאי 2015

מצוד

המסוק ממשיך להסתובב מעל הבית
והוא שוב צועק: "אני לא יוצא". גיבור גדול
בגופיית סבא. "מכאן אני לא הולך לשום מקום".
אמא מביאה לו בקבוק מים, הוא מסתכל עליו
כאילו זה החפץ המוזר בעולם. "שימותו אמן",
הוא ממלמל, "לא יוצא". עכשיו קוראים בשמו,
מבטיחים לו הכל, הוא סותם את האוזניים
ואומר לאבא: "ידעתי שזה יקרה בסוף. גם לך
זה קרה". אבא שותק ומסתכל לצדדים, הכל קפא -
אף אחד לא עובד, אוכל, כועס. "צא כבר", אמא
לוחשת בסוף. "יאללה, בסוף הם יפרצו בכוח,
מה עשינו בזה". הוא מחייך, היא נחרדת.

יום חמישי, 30 באפריל 2015

השכמה

כשהערת אותי באמצע הלילה פחדתי
שקרה משהו, אבל התקשרת בטעות.
התנצלת למחרת על זה ועל כל שאר
הדברים הלא נכונים.

יום ראשון, 26 באפריל 2015

דורון שפע

גם כשאני רואה משחקי כדורסל מ-93'
אני עדיין רוצה לטרוף את העולם
עדיין רוצה להיות הכי מדהים אי פעם
עדיין מאמין שהחלומות לא ייגמרו מהר
אבל יש ביוטיוב משחק ישן של הפועל נגד ירושלים
משקפיים ענקיים ותסרוקות מגוחכות ושפמים והכל
וכדורסל שמתנהל בקצב הליכה אבל איזה כדורסל
והאמת? כרגע זה יותר דחוף מכל דבר אחר.

רפלקסיה

את מי תזכור
עשרים שנה מהיום
כשיגידו לך שהיית
כזה, כזה וכזה
איך תוודא שהם
הכירו אותך באמת
ואם הם לא הכירו
איך הם יידעו ללחוץ
בדיוק איפה שכואב
בדיוק איפה שפתוח.

יום שבת, 25 באפריל 2015

יציע 2

"הוא בא לכאן רק כדי לקלל", אני אומר
לך ברוגע, בין קריאת עידוד נואשת
לזעם כלפי השופטים. "אין לזה שום קשר
למשחק, הוא פשוט אוהב לקלל". גם אני
אוהב לקלל, אבל תמיד מחפש תירוץ -
לא נרגן מספיק כדי למרר תמידית. אנחנו,
שזה הפועל, מפסידים כרגיל. המקלל עובר
מסרטן אישי למוות במשפחה. אני צריך
לספר כמה אני אוהב אותך, ובמקום זה
יוצאות לי רק קללות איומות משלי.

עודפים

ובסוף כל ערב אני שוב מבליט את הבטן
מול המראה הלא-מחמיאה באמבטיה,
ואז מכניס אותה ומבליט שוב. נשקלתי היום
והתוצאה דווקא היתה לא רעה, ובכלל -
הרי אני לא באמת שמן, רק קצת עודפים במותניים.
אני מתאמן, ונחשב מושך בעיני מספיק נשים וגברים
כולל האישה החשובה באמת. ועדיין -
השגרה המאוסה הזאת של רגליים יחפות
על מרצפות קפואות, הצביטה המזוכיסטית
של המותניים. זה הגוף שלי ואני אוהב אותו
כמו שהוא לא.

יום שני, 30 במרץ 2015

הספדים

ניסיתי לתפוס את המוות בשולי הכנפיים:
קראתי על הנפטר, האזנתי לקולות כולם,
לא עצמתי עיניים לרגע. הכנתי חיסון
עשוי אינפורמציה, חיידק שניסה נואשות
לרכך את צער הגוף באמצעות מילים,
להשמיע כל רעש שישכך את השקט
הפוצע ביותר שאי פעם הכרתי.
אם לא להשיב, רציתי לפחות להרגיש אותך,
לדעת למי בדיוק אתגעגע. אין שום דרך
שבה אפשר לכתוב את המחסור הזה,
והדרך הזאת היא כל מה שנשאר.

לאורי שלף, 29.3.15