היא לא אמרה לו את שמה. כשהם נפגשו במסיבת יום הולדת במועדון קטן, היא פשוט חיבקה אותו ושאלה לשלומו. נבוך מהסיטואציה, אך מתורגל בה, הוא השיב בחיוך והמשיך לחבריו. אחרי הכל, אין זה נדיר לפגוש באירועים כאלה אנשים שאתה מזהה רק על פי פניהם. הוא ניסה להפוך בזכרונו ולגלות מהיכן הם מכירים, אולי מהתיכון או אפילו מחטיבת הביניים, אך לשווא. בטח ייזכר כשיגיע הביתה, חשב, בשביל זה המציאו את האינטרנט.
אבל הוא לא הלך הביתה לבד. הם מצאו את עצמם נשארים במסיבה עד מאוחר, אחרי שרוב האורחים כבר התפזרו. שניהם היו הלומי אלכוהול, וחששו להעביר את הלילה בבדידותם. הוא היסס, אבל היא כבר אחזה בזרועו. במיטה היא צעקה את שמו, חובטת ונחבטת בפראות, והוא עדיין לא זכר את שלה. זה לא הפריע לו במיוחד: כולם הכירו אותו כאדם שקט, בימיו כך גם בלילותיו.
למחרת העיר אותו השעון המעורר בשעה מוקדמת. היא המשיכה לנמנם, והוא הירהר דקות ארוכות במילות ההשכמה שיבחר. "קומי, מתוקה", אמר לבסוף, מופתע מהצלילים המשונים שהפיקו שפתיו, בטוח שהיא תדחה אותו כעת. אבל היא התעוררה בשלווה, והחיוך על שפתיה אכן הלם להפליא את מילת התואר שבחר. הם התלבשו והחליפו טלפונים, בעודו מחביא היטב את המסך בידו השמאלית, שחלילה לא תגלה שהיא נשמרה תחת השם "?".
"?" התקשרה אליו עוד באותו ערב, מתעלמת מכל כללי ההמתנה המקובלים. הם קבעו להיפגש בפאב שלא הכיר, אך היה אהוב על חבריה. הם היו חביבים אליו, אך המילים שאמרו חמקו דרך אוזניו. בכל פעם שהוא חשד ששמה הוזכר, הוסחה דעתו בידי חבורה קולנית מהשולחן הסמוך, או שיר שהכיר והושמע ברקע. ובכל זאת, התחושה היתה נעימה, כמעט חסרת משקל.
למחרת, אחרי שהתעורר איתה ונסע לעבודתו, הוא שינה את שמה בטלפון ל"אהובתי". קצת מוקדם בשביל זה, חשב, אך עדיף על סימן השאלה המעיק. למרות הצעד הזה, המועקה הפכה במהירות לבלתי נסבלת, מעיבה אפילו על ההתרגשות שחש. בשיחות עם מכריו הוא אמנם קרא לה "החברה שלי", והם לא חקרו לשמה. ובכל זאת, איך אפשר להקדיש את חייך, או אפילו פיסה נכבדת מהם, לאישה שאינך יודע כיצד הוריה קוראים לה?
בלילה חם מאוד, שעוד יעורר בו אין ספור חרטות, הם שכבו על גבם זה לצד זה, והוא שאל לכינוי החיבה האהוב עליה. כך, הניח, יחלץ בקלות את המידע הבסיסי כל כך. שתיקה מוזרה ריחפה באוויר. כשהסתובב לעברה, חושש שדבריו גרמו לה לכעס או לעצב, הצד האחר של המיטה היה ריק מאדם. שום סימן לא ניכר בסדין. קיפוליו היו מושלמים, כאילו נוצרו במכונה, והזיעה היחידה שצרבה את עורו היתה זיעתו שלו.
הוא רצה לצעוק בבהלה, אך השעה היתה מאוחרת, ותחושה משונה כבר החלה להתפשט בו. עוד לפני שיצא מהמיטה, ידע שהיא אינה מתחבאת בשום מקום בבית, או ברחוב הסמוך. כשעלה הבוקר הוא חזר למיטתו, מתהפך ומתפתל, נזהר שלא לפלוש לצד שלה. כשניגש לחייג אליה למחרת ידע שלא יקבל תשובה, אך הופתע מעט כאשר הכינוי "אהובתי" כלל לא הופיע בספר הטלפונים.
הימים היגעים חלפו באיטיות. חבריו הפסיקו לדרוש בשלומה, ורק שוחחו איתו ארוכות בנושאים שלא עוררו בו שום עניין. מדי יום, כשהתעורר, חש שהוא מתכונן לעוד לילה שבו יחזור לביתו, מקפיד להשאיר פנוי את הצד שבו היא ישנה. אחרי שבועיים הוא גילה שרגליו חצו בשנתו את קו הגבול. "שיהיה כך", חשב לעצמו. אחר כך הכין לעצמו קפה וכריכים, סופר בלבו את הימים עד למסיבת יום ההולדת הבאה.
