החייל

בקו שמחזיר אותי מהעבודה יושב
חייל כועס. השיער שלו דומה לשלי
(רק קצר יותר), והוא מרכיב דווקא
את משקפי השמש של אבא. המדים
מונחים עליו מתוך הרגל ישנוני.
הוא היה יכול להיות אני, למה לא?

עם התחושה המונוטונית, המסדרית,
גם אני אחוש בפיצוץ שמאחורי חומת
האין סיבה להתלונן. אני רוצה לטלטל
את החייל ההוא בכל כוחי, אבל יחסינו
יסתכמו בתנועות שהגוף מסוגל להן -
אדישות, מתרגלות לכל.

נגמר הדלק

שלושה גברים נושאים
את ארון המת המכני
הזה לאורך הכביש,
בצומת העמוס ביותר
בשנה. הנהגים האחרים
מאטים, חולקים כבוד,
איש לא מתערב.

מה אברך

"אני לא רוצה לשמוע את זה",
רטן אבא והשתיק את השירים העבריים
ששודרו ברדיו לכבוד החג. אחרי זמן מה
הוא הגביר בהיסוס, רק כדי להאזין
לרבקה זוהר צועקת, זה הילד!
אובדן איום, אובדן נורא. כפתור
הווליום כמעט נשבר כשאבא
סובב אותו בחזרה, אבל רבקה
כבר חדרה לאוטו, בין המלמולים
המשפחתיים, סובבת כרוח אבלה.
אולי היא הזכירה לאבא את אחיו
(שדווקא לא נהרג בצבא),
אולי משהו אחר. הפסקת האש
הוכרזה בחריקת בלמים.

תחילת הקיץ

בדרך הלוהטת הפמוטים עוצרים
את המכונית. קנו אותנו, תובעים,
אנחנו עשויים מכסף אמיתי! נבעיר
את כל האש שתוכלו לחלום
עליה. התרחקנו - מעלים עשן,
סומכים על החול, מצחיקים
אפילו את הים.