יציע 2

"הוא בא לכאן רק כדי לקלל", אני אומר

לך ברוגע, בין קריאת עידוד נואשת

לזעם כלפי השופטים. "אין לזה שום קשר

למשחק, הוא פשוט אוהב לקלל". גם אני

אוהב לקלל, אבל תמיד מחפש תירוץ -

לא נרגן מספיק כדי למרר תמידית. אנחנו,

שזה הפועל, מפסידים כרגיל. המקלל עובר

מסרטן אישי למוות במשפחה. אני צריך

לספר כמה אני אוהב אותך, ובמקום זה
יוצאות לי רק קללות איומות משלי.

עודפים

ובסוף כל ערב אני שוב מבליט את הבטן

מול המראה הלא-מחמיאה באמבטיה,

ואז מכניס אותה ומבליט שוב. נשקלתי היום

והתוצאה דווקא היתה לא רעה, ובכלל -

הרי אני לא באמת שמן, רק קצת עודפים במותניים.

אני מתאמן, ונחשב מושך בעיני מספיק נשים וגברים

כולל האישה החשובה באמת. ועדיין -

השגרה המאוסה הזאת של רגליים יחפות

על מרצפות קפואות, הצביטה המזוכיסטית

של המותניים. זה הגוף שלי ואני אוהב אותו

כמו שהוא לא.

הספדים

ניסיתי לתפוס את המוות בשולי הכנפיים:

קראתי על הנפטר, האזנתי לקולות כולם,

לא עצמתי עיניים לרגע. הכנתי חיסון

עשוי אינפורמציה, חיידק שניסה נואשות

לרכך את צער הגוף באמצעות מילים,

להשמיע כל רעש שישכך את השקט

הפוצע ביותר שאי פעם הכרתי.

אם לא להשיב, רציתי לפחות להרגיש אותך,

לדעת למי בדיוק אתגעגע. אין שום דרך

שבה אפשר לכתוב את המחסור הזה,

והדרך הזאת היא כל מה שנשאר.

לאורי שלף, 29.3.15

פרידה

ראיתי את התמונה האחרונה של המחזה:

את, אני, אולי ילד אחד או שניים

מחזיקים ידיים בפעם האחרונה ונוסעים

לכיוונים הפוכים. אני שותה קצת ערק

ומרגיש כמו קלישאה, את כבר לא מנסה

לעצור את הבכי. הילד מבולבל או

שהילדים נתלשים. בואי נעצור את זה.
יש דברים שאנחנו לא אמורים לנצח.

העץ

העץ הזה היה חזק יותר פעם:

גדלת עליו ונקשרת לכל ענף

עכשיו הוא מתקלף כמו גלויה

מאתר נופש שכמעט ונכחד.

העץ הזה יגיד "לא" לאיקאה

או לחנויות הריהוט הקטנות

הוא יתמיד בכעסו ויסרב לחיבוק

מפריש את שרף הגאווה הפצועה.

העץ הזה הוא לא כל מה שיש לך

אבל הוא יותר מדי, הוא יותר מדי.

לשבת לקום

כל הכסאות עמדו בזוויות משונות

וחיכו שנחזיר את הסלון להיות

ביתנו וביתם. אבל ההורים שלך

הגיעו, ואז החברים שלי, והעבודה

והילדים ודאע"ש וכן הלאה.

והכסאות כבר התרגלו לחכות.

מזל

היה רגע. אתם יודעים שהיה רגע.

אתם יודעים שהכוכבים עמדו

בזווית המדויקת כדי ללכוד

את גלגל המזלות בשיא תנופתו,

ובכל זאת זה לא קרה: הרגע

הזה נולד להורים שלא ידעו

איך לטפל בו, אז הם ערסלו אותו

בתיבה קטנה ושלחו אותו
לתהומות הלב, בלי להביט לאחור.

טוב, בסדר, עם להביט לאחור.