מענה

בכלל לא ציפיתי שתעני לטלפון:

הייתי מסתפק במענה קולי חכם 
מהסוג שנהוג בחברות האשראי.

הוא היה מבשר שאת קצת עסוקה

ומבטיח לי שמיקומי נשמר

וששיחתך חשובה לי מאוד.

אבל את ענית בקול מהוסס

ופתאום לגמרי לא ידעתי

במה את יכולה לעזור.

היא מחלקת נשיקות פרעושים

לכל מי שמוכן לקחת

בשמלה מלוכלכת ובידיים חשופות

היא מטיילת שוב בין מדרכות

השעון שלה תמיד מאחר בדקה

הייתי רוצה להיות יותר בשבילה.

שבת בצהריים

שוכב מתחת למזגן המטפטף וקורא ספר ישן.

הייתי יכול להיות באלף מקומות עכשיו

טובים יותר ורעים יותר, אבל שונים,

ובכל זאת אני מתחת למזגן המטפטף.

ואני יודע כמובן שזה לא רק גשם,

ושאני צריך יום אחד לנגב את הלכלוך,

להבריק את הפרווה ולצאת לצוד.

אבל יש עוד זמן, ובכלל, חם בחוץ,

וגם בעלילת הספר אין סיבה לקום.

אבל לי עוד תהיה סיבה. עוד תהיה.

השיר

אני הכי אוהב את השיר הזה

מכל השירים שהלהקה כתבה

כי הוא אפילו לא מנסה להסוות

כמה הם התאמצו ליצור אותו

כמה הם הזיעו בחדר העבודה

בין קלסרים של הנהלת חשבונות

איך הם שרבטו ויצא להם חרא

ואז שרבטו שוב, וקיללו את הכל

איך הם היו אני לכמה שעות

שבעיניהם נראו כמו נצח

ובסוף השיר יצא. ויום אחד

ייצא גם השיר שלי.

שבוע לבד בבית

כל הבגדים המסודרים בארון לא יכסו

על העובדה שאני פוחד להיות גלגל חמישי

בכל מכונית אפשרית. הקירות מסתכלים עלי

כמו ברמן מהסרטים שמוזג לי עוד דרינק

של סטגנציה. עוד רגע ואשבור את הטלפון

רק כדי לא להתקשר אליך ולהגיד שנמאס.

סוסים

יושבים בפאב מתחת לבית ורואים

מירוץ סוסים בטלוויזיה. רק עברתי

לגור איתך לפני חודש, אפילו עוד לא 
פרקתי הכל. אני שואל אותך

מה עושה מירוץ סוסים באמצע

אבן גבירול. במקום לענות את מדברת

על החברים שלנו שהתגרשו לא מזמן.

הם הבטיחו להישאר חברים, את אומרת,

שלא נצטרך לבחור צד. אני שותק ומביט בך.

כל כך מפחיד להמר לא נכון.

כתב

הכתב שלי מביך, אני יודע:

אוסף חרקים נדירים וכעורים על דף,

כל אחד שונה ממשנהו. לא קריא,

לא מובן, לא צפוי. אבל כשאני מקליד

משהו מאבד צורה, ומקצות האצבעות

יוצא כאב עמום. הייתי פחות צפוי פעם,

וזה בדיוק מה שחסר לי עכשיו.