שלחתי חבילה לחייל

מתנה מארץ רחוקה

לא שקט ולא אהבה

רק כזו שתספיק בינתיים

כדי להתחיל את היום

כדי להרים את הראש

כדי שהאש תחלוף רחוק

תשרוף לב של מישהו אחר

הייתי חומר נפץ של סופי שבוע

מרכיב את הניצרה בחריקת שיניים

ממהר לדלפקי הבידוק בנמל הבית

מסיר מעצמי כל חותמת ומנגינה

בהפסקות הצהריים הקפדתי לנוח

כדי לראות את עצמי חולף ומחווה

תנועה מגונה לעבר צלחת הפלסטיק

ליטוף לשיער שרצה לדעת יותר

שמש מאוננת מעל מעליות זכוכית

בספרים קראו לזה חיים כפולים

אני קראתי לזה הסגת גבול.

אני משוכנע שהיינו יכולים להיות הכי יפים בעולם. אילו היינו מתרכזים מספיק. ואילו האזעקה היתה מתחילה ביום אחר, במקום אחר... אז היינו מערסלים זה את נפשו של זה. אולי אנחנו עדיין יכולים, אולי לא עד כדי כך התאחרנו.  

כל הימים שבהם נשארתי
בבגדי השינה, כל הרגעים
שבהן עצמתי עין מדאגה,
כל השנים שאיבדתי ברצוני
לתפוס אותן בכנפיים.

החור

החור הזה אמור להספיק לאלף לבבות

ובמקום זה הוא יושב לי בבטן

הוא כבר מכיר את הגוף

יודע איך מתנהגים

ומתי לצלצל לי בדלת

אני חלול כמו בובה מרוקנת

שוקע בקביעות באפס מעשה

גם אם מישהו ינפח אותי

מהר מאוד האוויר ייצא

כבודו

מחלון בית הכנסת הישן האזנתי
לרב הבוכה מעל ספר התורה.
בניו שואפים לבכורה בזעם מקראי
בעוד הוא ניצב, מתנועע בקושי:
פה עטוף בזקן לבן, מתחנן
למעט נזיד עדשים.

האיש עם התחתית הכפולה

האיש עם התחתית הכפולה
פורש לפינות כשאני מנסה לדבר איתו
להסביר לו שזה לא בסדר
להתחייב רק לעצמך
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי חיים של שני אנשים
ואם תפגוש אותו ברחוב תדע
שאבדה דרכך
האיש עם התחתית הכפולה
אמיתי ונמוך ושטוח
מסתכל כל הזמן על המדרכה
לראות את מה שהוא מאבד
האיש עם התחתית הכפולה
הוא חי, הוא קיים, הוא אנחנו
נחבק אותו בדיוק כמו
שחיבקנו את המזוודה