פרידה

ראיתי את התמונה האחרונה של המחזה:

את, אני, אולי ילד אחד או שניים

מחזיקים ידיים בפעם האחרונה ונוסעים

לכיוונים הפוכים. אני שותה קצת ערק

ומרגיש כמו קלישאה, את כבר לא מנסה

לעצור את הבכי. הילד מבולבל או

שהילדים נתלשים. בואי נעצור את זה.
יש דברים שאנחנו לא אמורים לנצח.

העץ

העץ הזה היה חזק יותר פעם:

גדלת עליו ונקשרת לכל ענף

עכשיו הוא מתקלף כמו גלויה

מאתר נופש שכמעט ונכחד.

העץ הזה יגיד "לא" לאיקאה

או לחנויות הריהוט הקטנות

הוא יתמיד בכעסו ויסרב לחיבוק

מפריש את שרף הגאווה הפצועה.

העץ הזה הוא לא כל מה שיש לך

אבל הוא יותר מדי, הוא יותר מדי.

לשבת לקום

כל הכסאות עמדו בזוויות משונות

וחיכו שנחזיר את הסלון להיות

ביתנו וביתם. אבל ההורים שלך

הגיעו, ואז החברים שלי, והעבודה

והילדים ודאע"ש וכן הלאה.

והכסאות כבר התרגלו לחכות.

מזל

היה רגע. אתם יודעים שהיה רגע.

אתם יודעים שהכוכבים עמדו

בזווית המדויקת כדי ללכוד

את גלגל המזלות בשיא תנופתו,

ובכל זאת זה לא קרה: הרגע

הזה נולד להורים שלא ידעו

איך לטפל בו, אז הם ערסלו אותו

בתיבה קטנה ושלחו אותו
לתהומות הלב, בלי להביט לאחור.

טוב, בסדר, עם להביט לאחור.

פאנק

גם כשהפאנק ימות סופית השיר

לא ייצא לך מהראש: הוא ילווה אותך

לכל יום בעבודה, לכל בהייה עקרה

בסדרה בינונית. הוא ירדוף אותך

גם כשתצא לחופשה, ישאל מתי

אתה שורף הכל, למה זה נמשך.

ואתה תרצה לענות לשיר, אבל

לא תשמע את עצמך מדבר

בין הגיטרות לתופים. אז פשוט תשיר

ביחד איתו, ותתכוון לכל מילה.

המורה

“אל תעייף את אבא", הורה לי המורה

אחרי עוד אסיפת הורים מאכזבת

"הוא עובד קשה". "אבא לא מזיע",

עניתי בחיוך כועס, "וגם אתה לא".

"אתה יודע מה זאת עבודה?",

בחן אותי המורה.

"אני יודע מה זאת זיעה",

השבתי ויצאתי לדרכי.

לעתים קרובות אני נזכר במורה

כשהאורות במשרד כבים. הוא כבר

הפסיק ללמד, רק מטפל כל היום

בעגבניות בחצר, כפוף ונחוש

אל מול גווני האדום והירוק.

אני רוצה לעבוד כמו שהוא לימד

אני רוצה לאהוב כמו שהוא מזיע.

שני ספרדים יושבים לידי בטיסה

מניו יורק לנתב"ג: גבר ואישה

שמחי מבטא. הם יצעדו בכנרת

בעקבות חזוס או שהם לא דתיים

ויתרחצו באילת. הם יכולים להיות

כל דבר, כל עוד הם ספרדים.

הדיילת מביאה להם קולה, אני מסתפק

במעט מים ובמבט לעבר התכשיטים

שעושים את המסע הארוך, היפה

לארץ הקודש. או לארץ החול.